הדברים ההרסניים שאהבה גורמת לך לעשות
כולנו היינו במקום הזה - החל מלקום באמצע הלילה ולקרוא הודעות בטלפון של החבר, ועד לפרידות כואבות שמובילות אותנו לחקור באובססיביות את האינסטגרם של האקס. כולנו הרגשנו לפחות פעם אחת בחיינו עלובים ופתטיים בעקבות אהבה נכזבת שחווינו. אבל את מה שקרה לי אני מקווה שאף אישה אחרת לא תעבור
היום אני רוצה לדבר אתכם על נושא שעד היום נמנעתי ממנו כמו מאש, כי מדובר בפחד הכי גדול בעבור מי שעוסק באורח החיים שלנו: אהבה. יש הרבה סוגים של פתיחות. נישואים פתוחים - בהם כל אחד מבני הזוג חוקר באופן עצמאי הרפתקאות מיניות עם אנשים אחרים, פוליאמוריה - בה בני הזוג מנהלים במקביל מספר מערכות יחסים הכוללות מעורבות רגשית ולא רק מינית, והסצנה שלנו - חילופי זוגות או "סווינגרס" - שבה בני הזוג חולקים אך ורק את מיטתם, ביחד, עם אנשים אחרים. זה לא אומר שאנחנו מוגבלים לסטוצים חד-פעמיים בלבד. לעיתים נפגוש את אותם האנשים שוב, במידה כמובן שיש קליק ורצון מצד כל הצדדים. אבל יש לנו שני חוקים בסיסיים חשובים עליהם אנחנו מקפידים:
שמעתי גניחות והבנתי שבעלי איתה בחדר
המסע שלי מחנונית במיטה לפוליאמורית
1. לא לבלות עם מישהו זר יותר זמן מהדרוש
לא מן הנמנע שאחד מאיתנו יצא לשתות בירה עם פרטנר שפגש באחת הפלטפורמות לחילופי זוגות, אבל זה רק על מנת לוודא שלא מדובר ברוצח סדרתי פוטנציאלי. מרגע שהתבסס הקשר לא יקרה מצב בו אני או בעלי נבלה סתם ככה ערב במסעדה או נצא לסרט עם מישהו אחר. אין פה מקום ליצירת מערכת יחסים מעבר לאספקט המיני, ואנחנו לא מחפשים תחליף אפלטוני אחד לשני.
2. לא להתאהב
בזה קצת קשה יותר לשלוט ולכן בעצם מדובר בפחד הכי גדול בעבור אנשים כמונו. דרך החיים בה בחרנו נועדה להגביר ולחזק את האהבה השוררת בינינו ולא להיפך, ולכן חשוב מאוד שלא ניתן לרגשות שלנו להתערבב בהרפתקאות המיניות שאנחנו מזמנים לעצמנו. בכלליות, אהבה זה כוח שיכול לבנות אותנו אבל הוא גם יכול להיות הרסני מאוד. אהבה גורמת לנו לעשות דברים נוראיים.
כולנו היינו במקום הזה. החל מלקום באמצע הלילה ולקרוא הודעות בטלפון של החבר ועד לפרידות כואבות שמובילות אותנו לחקור באובססיביות את האינסטגרם של האקס. כולנו הרגשנו לפחות פעם אחת בחיינו עלובים ופתטיים בעקבות אהבה נכזבת שחווינו, ולכולנו היו מחשבות, לעיתים פליליות, לגבי מה היינו עושים לאותו אקס שבחר באחרת על פנינו. רוב הזמן מדובר בפנטזיות לא מזיקות, עד שהן כן. הטור היום עומד לעסוק במקרה שבו אהבה, אובססיה ומחשבות פליליות שכאלו התחברו ביחד ליצירת תקדים מסוכן ובלתי חוקי.
ובמילים אחרות, הנה סיפור ה-MeToo# שלי:
זה קרה בצבא. שנינו היינו מוצבים באותו המשרד ומן הרגע הראשון משהו בו משך את תשומת ליבי. לצורך הסיפור נכנה אותו "דון". דון היה גבוה, כהה שיער. הוא היה רהוט ושנון וידע בדיוק מה להגיד ומתי, ואת כישרונו זה הוא השקיע בניסיונות חוזרים ונשנים לזכות בליבי. למשך תקופה קצרה, זה עבד. אני ודון בילינו זמן ביחד, ולמשך תקופה מסוימת אפילו היה לנו טוב. הסקס היה מצוין וזה בעיקר מה שעשינו רוב הזמן: במשרד, על השולחן של המפקדת, בשמירות ואפילו באוטו שלו פעם אחת.
זה היה נחמד אבל זה היה קז'ואל, לפחות מהצד שלי. לא הייתי מעורבת רגשית ולא הייתה לי כוונה להפוך את זה למשהו קבוע. יום אחד אפילו אמרתי לו את זה. הוא לא קיבל את זה טוב. הוא התחיל לצוץ לי מתחת לבית במקומות שידע שאני מבלה בהם. שלח לי הודעות והתקשר שוב ושוב. אם להיות כנה, באותו זמן קצת אהבתי את זה. נהניתי מתשומת הלב.
אחרי מספר שנות תיכון לא פשוטות זה היה בדיוק מה שרציתי בשביל לתת חיזוק לביטחון העצמי הרעוע שלי. אהבתי שיש מישהו שחושב עליי, שאכפת לו. עד היום אני מכורה לתחושה הזאת, מכורה לאהבה. אם אני יודעת שיש מישהו שאוהב אותי או רוצה אותי, זה נותן לי תחושה של ערך עצמי. וכן, אני יודעת כמה שזה דפוק, אבל אני גם יודעת שלא המצאתי את הגלגל ואנשים רבים מרגישים ככה, ואני פשוט מודה בזה. על חלקי ביחסים הלא בריאים שלי עם דון אני לוקחת אחריות, אולם מה שקרה אחר כך הצליח להפתיע גם אותי, ולא בצורה טובה:
במשרד בו שירתנו היה מחשב חיצוני אחד ששימש את כולם לחיבור לאינטרנט. שאר המחשבים היו מחשבי עבודה. מכיוון שעשינו שמירות במשרד, המחשב החיצוני שימש אותנו בערבים לבדיקות אימיילים, גלישה באתר "מקושרים" (הפייסבוק הישראלי של פעם), ואני מניחה שגם לא מעט פורנו. באותה תקופה כבר לא היה קשר ביני ובין דון, ואני המשכתי הלאה והתחלתי לצאת עם מי שכיום הוא בעלי, אשר גם הוא שירת איתנו באותו משרד. יום אחד דון ניגש אליי והראה לי אצלו בטלפון הנייד תמונות עירום שלי שבעלי צילם. הייתי בהלם!
"מאיפה השגת את התמונות האלו?", שאלתי אותו כי ידעתי שאין סיכוי בעולם שבעלי הפיץ אותן. ואז הוא סיפר לי, בלי להתבייש, את הפרטים על איך בדיוק זה בוצע. מסתבר שדון התקין במחשב החיצוני תוכנה להקלטת המקלדת. מדובר בתוכנה זדונית שמתעדת את כל מה שנעשה במחשב, כולל אתרים שנכנסו אליהם, סיסמאות שהוקלדו, מיילים שנכתבו ועוד. לאחר שהיה בידיו את כל המידע הרגיש הזה של חבריו למשרד, הוא השתמש בסיסמה של בעלי על מנת להיכנס לתיבת המייל הפרטית שלו ולהוציא משם תמונות אישיות ואינטימיות שלי למכשיר הנייד שלו.
כן, קראתם נכון. הוא גנב תמונות עירום שלי מתיבת המייל של בעלי, אליה הוא פרץ לאחר שהתקין תוכנה לא חוקית במחשב שבו השתמשו אנשים שסמכו עליו. ואת כל זה הוא סיפר לי בגאווה, תוך שהוא מתבל את הסיפור בפרטים אישיים שגילה על שאר חברינו למשרד (למשל שאחד מהם גיי).
אני הייתי בהלם מוחלט. הפלישה לפרטיות, השימוש הנבזי בתוכנה, גניבת התמונות האינטימיות שלי. לא ידעתי מה לעשות, והאמת היא שלא עשיתי כלום וחבל. אני יכולה להגיד שאלו היו זמנים אחרים, הרבה לפני תנועת MeToo# ודומיה, אבל זה כנראה סתם תירוץ. הייתי צריכה ללכת ישר למפקדת המשרד ולספר לה הכול ושיעמידו אותו למשפט. אבל לא עשיתי את זה, ודון מעולם לא נענש על מעשיו.
היום הוא נשוי עם ילדים. מעניין אם הוא אי פעם עוצר לחשוב איך היה מרגיש אם מישהו היה מעולל את הדברים האלו לבת שלו. אני בטוחה שלא. אני כן מקווה שאיפשהו לאורך השנים הוא מחק את התמונות ההן (אם כי אין לי דרך לדעת זאת בוודאות). הלוואי שמי שיקרה לה משהו דומה בימינו לא תפחד לעשות רעש, לספר, לא תצטרך להסתתר מהבושה.
אהבה גורמת לנו לעשות דברים נוראיים לפעמים. היא גורמת לנו להיות מרושעים לפעמים, ובפעמים אחרות עלובים ופתטיים. אבל אהבה נכזבת היא לא תירוץ להשפיל ולפגוע, והיא לא תירוץ לבגוד באמונם של חברים. למעשה, אין שום תירוץ לבגוד באמונם של חברים, וזהו לקח שלמדתי על בשרי לאחרונה והוא לקח כואב מאוד. אבל זה כבר לטור הבא.
