זיכרונות ילדות: דברים שלמדתי מהחבר הראשון
"תוך שנה-שנתיים הם מתחתנים", אבא שלך אומר יום אחד, ושוב פעם זה תופס אותי לא מוכנה. כמעט ארבע שנים אנחנו ביחד ושנה שלמה לוקח לי להיפרד ממך, לא בגלל שהפסקתי לאהוב, אני פשוט מפחדת. אני מפחדת להתחתן עם החבר הראשון שלי, מפחדת להחמיץ דברים אחרים, רוצה לחוות עוד חוויות, אפילו שאני לא יודעת בדיוק מה
מהחלון הגדול שמול שולחן העבודה שלי, בין הענפים הירוקים של העץ שאינני יודעת את שמו, אני רואה אותם צועדים מדי בוקר על המדרכה שמול ביתי אל בית הספר התיכון שנמצא במעלה הרחוב. מדי פעם הם מרימים את הראש מהטלפונים הניידים שלהם, ואז אפשר להבחין בסומק אדמדם שמופיע לרגע על הלחי ובידיהן הקטנות שאוחזות זו בזו. בתוך החדשות הכואבות שבתקשורת והכתבות על אלימות מגדרית, קל לשכוח את הרוב הדומם. הרוב הדומם של נערים ונערות בתיכון שחוזרים לספסל הלימודים, ובצד ההכנה לבגרויות חווים גם את הדבר החשוב באמת - זוגיות ראשונה.
אולי תאהבו:
למה קשה לנו למצוא אהבה בגיל מבוגר?
להתאהב ברובוט דמוי אדם? זה עוד יקרה
נערים ונערות שהאהבה ביניהם היא מקור לריפוי פצעי ילדות שלא יכולים להירפא במקום אחר, כי לצורך כך נדרשת אהבה בין בני זוג. אהבה ראשונה היא המקום בו מתחילים לתרגל חיים זוגיים עצמאיים ונפרדות נפשית ופיזית מבית ההורים, וההשפעה שלה על המשך החיים, גם אם היא עצמה מתפוגגת, היא לא פחות ממכוננת. אני מביטה בהם ונזכרת בעצמי.
האהבה הראשונה שלי
זה יומולדת 16 שלך ואנחנו חוגגים שלושה חודשים של זוגיות. אני עולה על האוטובוס עם תמונה ענקית של מנהטן במסגרת צהובה שקניתי בחובבי ציון, וזר בלוני הליום צבעוניים שקשרתי על היד, ומגיעה לבית ההורים שלך בפעם הראשונה. המשפחה שלך מארגנת לך מסיבה מאולתרת ואני רוקדת עם כולם במעגל ואפילו מעזה להיכנס למרכז. "איזו שמחת חיים יש לך", אחותך מכריזה מהצד השני של הסלון. היא מפתיעה אותי, כי בתוכי אני לא מרגישה כל כך שמחה, אבל אני ממשיכה לרקוד כי חשוב לי לשמח אותך ולהרשים את המשפחה שלך.כל יום בשעה שלוש אתה מתקשר אליי לבית ההורים. "מה קורה?" אתה שואל בעליצות, ואני מדמיינת מבעד לשפורפרת הכבדה את החיוך הרחב שלך שנמתח, מזיז את עצמות הלסת ומרחיב לי את הלב. יש מישהו ששמח לקראתי בעולם הזה ואיתו אני פתאום מרגישה כמו הכבשה הלבנה. אין לנו טלפונים ניידים בתחילת שנות ה-90, אז במקומם אנחנו מתאמצים לעשות לנו טקסים, נקודות ציון מתוכננות מראש וגם הרבה מאוד הפתעות. כל רגע אתה יכול לדפוק בדלת, בלי לתאם מראש בוואטסאפ, פשוט להגיע אליי לחדר או אל התיכון שלי שהוא בעיר אחרת משלך, לעמוד מתחת לחלון של הכיתה ולחכות שאבחין בך פתאום. "הברזתי מהשיעור והתגעגעתי".
"זה לא יכול להימשך ככה, יש לך גם בית משלך ואת צריכה להשלים עם ההורים", אמא שלך אמרה לי ערב אחד, והחליטה להחזיר אותי הביתה בסובארו הישנה שלה. היא רצתה שתוכל ללמוד בשקט לבגרויות, אבל אני ממשיכה לברוח אליך כל הזמן ואתה עדיין מסיים את הבגרויות בהצטיינות יתרה. למשפחה שלך יש עיניים טובות ואתם מסתכלים דרכן האחד על השני. גם זה ממלא אותי פליאה כי אני לא מכירה יחסים כאלה, אז אני צופה בכם כמו קהל שבוי, קצת שייכת ובעיקר מתבוננת.
"תוך שנה-שנתיים הם מתחתנים", אבא שלך אומר יום אחד, כי גם הם היו חברים עוד מהתיכון, ושוב פעם זה תופס אותי לא מוכנה. כמעט ארבע שנים אנחנו ביחד ושנה שלמה לוקח לי להיפרד ממך, לא בגלל שהפסקתי לאהוב, אני פשוט מפחדת. אני מפחדת להתחתן עם החבר הראשון שלי, מפחדת להחמיץ דברים אחרים, רוצה לחוות עוד חוויות, אפילו שאני לא יודעת בדיוק מה, אז אני נפרדת וחוזרת, נפרדת וחוזרת, משגעת אותך וגורמת להרבה מאוד כאב. אמא שלך כבר לא אוהבת אותי. הנה, גם אצלכם הפכתי להיות הכבשה השחורה.
פגישה, חצי פגישה
כמעט עשרים שנה מאוחר יותר ואנחנו נפגשים במקרה בגינת השעשועים ברחוב אילת. אני אחרי פרק א' ולפני פרק ב'. זה משונה אבל מרגיש גורלי מדי בשביל לבטל את צירוף המקרים הזה בהינף יד, ואנחנו מחליטים לשבת לקפה. שום ניצוץ לא נדלק אבל אנחנו מדברים שעות. וכמו במכונת זמן אנחנו חוזרים אחורה אל הסרט הנע של הזיכרונות. אתה מספר לי את התסריט שבראש שלך ואני מספרת לך את התסריט שבראש שלי, והנקודות שיש בהן חפיפה מקבלות משנה תוקף, ואני חושבת כמה כיף זה לחזור אחורה בזמן עם מישהו שהיה שחקן ראשי בסצנות שבהן הפכת לאדם בוגר.
ופתאום, כשאנחנו קמים ללכת, אתה נעצר ומביט בי. "תמיד אני אומר לאשתי שרק בזכותך אני בן זוג כל כך טוב. את לימדת אותי", אתה אומר ברכות, ושוב אתה מלבין את הצמר שלי במשפט אחד, ואני צועדת משם קלילה וגבוהה בשני סנטימטרים לפחות. אני לא מספרת לך שבשנים שעברו אחרי שהלכת, אתה נשאר להיות לי למצפן.
בכל פעם שנזרקתי אל תוך חיי הרווקות האכזריים של תל אביב, כמו כדור ביליארד שנחבט ללא הרף בדפנות השולחן, בכל פעם שהלב שלי נשבר והאמון שלי החל להיסדק, תמיד חשבתי עליך ונזכרתי שאפשר להרגיש כמו כבשה לבנה. שיש אנשים שגורמים לך להרגיש כמו אלופת העולם, שיש גם קשרים בריאים בחוץ. ובזכותך אני לא מתייאשת גם כשאני נופלת, וזה נותן לי אומץ, אמונה ואופטימיות לקום ולהמשיך לתקן את הטעויות שלי, כי יש לי מגדלור להתכוונן אליו.
המשפחה שלך ובעיקר אמא שלך, עם הגוונים הבהירים בשיער והעור המשיי החלק, שהיית בשבילה מלך העולם ודרכה למדת לאהוב בכבוד, צרובים גם הם בתודעה שלי, כשאני מזכירה לעצמי להסתכל על הילדים שלי בעיניים טובות, מתפעלות ומלבינות. ודרך העיניים של האיש שלי, האהוב, שמצאתי אחרי הרבה צפרדעים שנישקתי בדרך, אחרי שכמעט התייאשתי, אני שוב מצליחה להרגיש טובה ונפלאה כאילו הייתי כבשה שמפיצה אור לבן ורך, והוא למד להניח רטיות חמות ומרפאות על פצעי הילדות שלי, בדיוק כמו שעשית אתה, וכך אני יודעת שבחרתי נכון.
ליבי רוזנטל היא מאמנת אישית