לא אוכל להיות איתך. הלב שלי עדיין סדוק
"את יודעת", אמרתי לרעות, "הלוואי שהיה אפשר לקפל את הקשר הזה כמו ציור לא מוצלח שאני מציירת לבת שלי. לקפל ולקמט לכדור נייר ולזרוק אותו לפח, לשכוח ממנו ולהתחיל מחדש. אבל לא רק שאני לא מתחילה מחדש, מדי פעם אני ניגשת בחזרה לפח, מחפשת את הנייר ופותחת אותו כדי להיזכר מה היה שם"
היה מאוחר מכדי להיפרד כל אחד לביתו ומוקדם מכדי ללכת לישון, והוא סימן לי להניח את הראש שלי על החזה החשוף שלו. ברגע הראשון ניסיתי להתקרב ולהתברג פנימה, אבל מהר מאוד גיליתי שאני פשוט לא מסוגלת. רק רציתי להסתלק. זה לא שקע הצוואר שאני רגילה אליו, אז הפניתי עורף והסתובבתי הצידה.
למחרת התעוררתי עם שפעת. הכל התחיל מדמעות שהצטברו כמו סכין שדקר אותי מבפנים. נשמתי עמוק, בלעתי רוק, עשיתי כל שיכולתי כדי להימנע מלבכות במשרד בתשע בבוקר. אלא שזה בלתי אפשרי לכבות צונאמי של רגשות, ומהר מאוד הדמעות החנוקות הפכו לכאב גרון חד וצורב. "מה קרה? את נראית חיוורת", שאלו אותי פעמיים, אנשים שונים. בפעם השלישית אני אדרוש פה גלידה, אולי זה מה שימתיק מעט את הכאב. בינתיים הסתפקתי בצינון הפתאומי שהגיע בדיוק בזמן. יומיים וחצי במיטה, עם חום וצמרמורת, הזעתי את הגעגועים החוצה. סופסוף יכולתי להפסיק לנסות לשלוט בבכי שלי. כבר לא ישאלו אותי מה קרה שעה שהלב נוזל לי מהעיניים.
פרידה היא קצת כמו מעבר בשבעת מדורי הגיהינום. כשנפרדתי ממנו לפני חמישה חודשים פחות שלושה ימים, נכון לכתיבת שורות אלו, לא ידעתי איזו גמילה איטית וסיזיפית זו הולכת להיות. כבר אחרי חודשיים חשבתי שהתגברתי, בעוד שבדיעבד רק אלחשתי את הכאב. הייתי באופוריה, תחת סם הרדמה טוב. ועכשיו, כשההשפעה פגה, הלב שרק החל להתאחות התרסק לי כמו מגדלי התאומים, רק כי גבר אחר הציע לי את השקע שלו.
"תקשיב", אמרתי לשקע התורן, בניסיון להסביר את עצמי קצת יותר מהנחוץ. "הלב שלי עדיין סדוק ושברירי, וכל נגיעה היא כמו לחיצה על פצע פתוח - היא מיד חושפת את הכאב. כבר כמה ימים שהפצע פעור, מטריד ומדמם, ולצערי לא אוכל יותר להיפגש. אני צריכה לתת לזה עוד זמן להגליד". הוא בטח חושב שאני הזויה. נו, שיחשוב. אולי יש בזה מן האמת. לא ברור לי למה אני מתקשה כל כך לשחרר. זה כבר הפך בלתי נסבל העניין הזה שעוצר אותי מלהמשיך הלאה.
"את יודעת", אמרתי לרעות, חברתי הטובה, "הלוואי שהיה אפשר לקפל את הקשר הזה כמו ציור לא מוצלח שאני מציירת לבת שלי. לקפל ולקמט לכדור נייר ולזרוק אותו לפח, לשכוח ממנו ולהתחיל מחדש. אבל לא רק שאני לא מתחילה מחדש, מדי פעם אני ניגשת בחזרה לפח, מחפשת את הנייר ופותחת אותו כדי להיזכר מה היה שם".
"מה שאת באמת צריכה זו מגרסה טובה", היא השיבה בהבנה. "תראי אותך, כמו הומלסית את מחטטת בפחי הזבל של עצמך". למען האמת, סינדרום האישה המוכה הולם אותי הרבה יותר. גם אחרי שכאבתי בקשר הזה פעם אחת ופעם שנייה, אני עדיין מאמינה שהכל יהיה בסדר. אבל אדום זה אדום, לעזאזל. אין שום טעם לחזור לקשר כדי לקבל שוב בוקס בבטן.
"זה קשה עד בלתי אפשרי לשחרר כשעדיין אוהבים", השבתי, מנסה להסביר לה ולעצמי את פשר התקיעות. "לפחות תשחררי את עצמך מדפוס האישה המוכה, זו שנחבטת ביחסים. אין שום צורך בעוד סטירה. יש לך זיכרון קצר ותקוות גדולות", היא אמרה ובצדק. זה צריך להיות הכי פשוט, כמו שאני מלמדת את הבת שלי, "אם הוא לא רוצה לשחק איתך, שחקי עם ילד אחר".
לא חלפו יומיים והבחור עם השקע החלופי הציע שאולי בכל זאת ניפגש, "רק בשביל הכיף". ניכר שהוא לא הבין מילה ממה שכתבתי לו. לא יצאתי מיזיזות של חמש שנים רק כדי לעשות שידור חוזר עם חיקוי זול של זארה. חוץ מזה, חייבת להיות פה תקופת צינון רצינית. אומרים שלוקח מחצית מזמן הקשר כדי להתגבר על מה שהיה. ואם התיאוריה הזו נכונה, הרי שלא נשאר לי הרבה זמן, רק עוד שנתיים וחודש עד שהפצע יגליד והצלקת תיעלם. זמן קצר שכזה, שבכלל לא גורם לי להיחנק מבפנים.
