מתי החליטו שזה כבר לא קול להיות רווק?
בן אדם עוזב את הארץ לכמה חודשים, חוזר ומגלה שכולם הסתדרו בצוותים. זה החורף שהקפיא אתכם? זה האיום האיראני? אפילו אחרוני הרווקים שהיו שותים איתי לשוכרה, נעלמו בחור השחור הזה שקוראים לו זוגיות
בסדר, שמעתי. כולכם בזוגיות. אני לא יודע מה קרה לעולם, אבל גם אחרוני הרווקים שהיו שותים איתי לשוכרה ומזגזגים איתי הביתה, נעלמו בחור השחור הזה שקוראים לו זוגיות. בן אדם עוזב את הארץ לכמה חודשים, חוזר ומגלה שכולם הסתדרו בצוותים. זה החורף שהקפיא אתכם? זה האיום האיראני? הייתה איזו ישיבה עירונית שבה החליטו שזה לא קול להיות רווק יותר?
רפרוף קצר בדף הקשר שלי מגלה שידידה טובה הספיקה להכיר מישהו וכבר לעבור לגור איתו מחוץ לעיר, עוד חבר הציע נישואין בפעם השנייה (!), רווק מושבע שחיבבתי הפך לרומנטיקן לוחש דברי מתיקה, ואפילו הרשימה השחורה - פליטי הדייטים הכושלים שהשארתי אצלי על אש קטנה והיו מספקים לי חום ברגעי חולשה, החליטו שהם כבר לא מפחדים מאינטימיות, וגם הם הצטרפו לכת ההמונית הזאת שקוראים לה זוגיות. מה קורה פה?!
במחשבה לעדכן את אותו דף קשר וליישר קו עם הסביבה, אני מוצא את עצמי בחצות הלילה כשזוג עיניים יפות מדברות אליי מבעד לאפליקציה. אנחנו מקשקשים, צוחקים קצת וכשאני מגשש איתו לגבי הסיבה שהביאה אותנו עד הלום, הוא מספר לי שהוא חדש פה: "פתחתי את האפליקציה אתמול ואני רוצה ללמוד. אין לי הרבה ניסיון והגיע הזמן שלי לנסות". הופה. אני מריח הרפתקה.
"אני אשמח לעזור לך", אני משיב בשמחה.
"יש סילבוס?", הוא שואל, "מערך שיעורים? משהו?",
"ניפגש אצלי מחר", אני עונה לו בזמן שאני כבר מכין את חומר הלימוד וחובש את כובע המדריך.
24 שעות אחרי ויונתן והעיניים היפות שלו כבר יושבים אצלי על הספה. הוא מספר לי על שמונה השנים שבהן היה נשוי לאישה ותמיד הרגיש שמשהו חסר. בזמן שהוא מדבר ואני מהנהן, אני שואל את עצמי למה הכנסתי את עצמי הפעם. אם זה לא מספיק, הוא מוסיף ומספר שיש לו שתי בנות מאותם נישואים. אני לא יודע איך להתמודד עם המידע הזה, אז אני מנשק אותו והוא מחזיר לי נשיקה על הלחי של חבר מהטירונות. אני מדגים לו לאט ובסבלנות מהי נשיקה אמיתית, ואנחנו חותמים אם השיעור הראשון בהצלחה.
השעה חצות, יומיים אחרי אותה נשיקה ועכשיו תורי להתדפק על דלתו בלילה הכי קפוא בשנה. אני נכנס ברעש וצלצולים, כשאני מבושם מקצת יין וצ'ייסרים. "ששש, הן בדיוק נרדמו", הוא משתיק אותי. "מי?", אני לא מבין. "הבנות שלי. הן אצלי לסוף שבוע". אני מרים גבה מפקפקת, בעיקר כי הוא סיפר לי שהן אצלו רק אחת לחודש, והוא בתגובה שולח אותי להציץ בחדר השינה. אני מוותר. רק זה חסר לי, שהמלאכיות הקטנות יתעוררו ויראו אותי מעליהן עם המעיל עור, המבט המזוגג והזיפים.
שיעור מספר שתיים מתחיל וכשהעניינים מתחממים מתחת לפוך, זה כבר מרגיש הרבה יותר משיעור. "אז תגיד, יונתן, איך אתה מגדיר את עצמך? אתה גיי? אתה בי?", אני שואל בזמן שאני מפנטז על איך אנחנו פותחים יחד בקול תרועה את פרק ב' של חייו. "וואלה, אין לי מושג", הוא עונה, "אני לא נכנס להגדרות. אני עושה מה שבא לי. רק לפני שבועיים חזרתי מחו"ל. הייתי שם עם בחורה יפהפייה ונהנינו בטירוף". הוא שולף את הטלפון ומראה לי תמונות שלו ושל דוגמנית מרגיזה בביקיני, כשהם מרוחים אחד על השני על יאכטה ושותים יין. אני נושם עמוק ומקים את עצמי מהספה. עם דבר כזה אני באמת לא יודע להתחרות. שוב הכנסתי את עצמי למשוואה שלא ניתן לפתור. הגיע הזמן ללכת.
בדרך הקפואה הביתה אני נרגע מהעצבים ומבין סוף-סוף למה נותרתי לבד כשלכולם מסביבי יש זוגיות. לאן בדיוק אני מכוון בחודשים האחרונים? כן, זאת עוד הרפתקה נחמדה, אבל האם העוגן שלי באמת יכול להימצא אצל אדם שלא יודע מה הוא אוהב או מה הוא רוצה? זאת שוב אותה מלחמת התשה עם סוף ידוע מראש. הפעם זה גרוש עם נטייה מינית מעורפלת, הקודם גר בקרית שמונה ושנא שנאת מוות את תל אביב, וזה שלפניו היה מספר לי בחדווה על תקופתו כתלמיד של נחמן מאומן. אני רק מריח מכשול או מעצור ואני מיד פורח, קופץ על המציאה, קליל ושובב מתמיד, אבל כשמציאה אמיתית מציעה את עצמה, אני פתאום מוצף בכבדות ומסבך את הכל. אני מרגיש שכולם התחילו לרוץ בפארק ואני עדיין מחפש את עצמי בארגז החול, מסרב להתמודד עם מה שמחכה לי שם בחוץ. אולי הגיע הזמן שלי להפסיק לפחד, ולהתחיל להרגיש.
