"אז היה לך חבר ונפרדתם. מחר תמצא חדש"
ניר סנדץ' מרגיש שהרבה אנשים מקלים ראש בזוגיות ונישואים חד-מיניים, כאילו שמדובר בקשר על טהרת המין בלבד. עכשיו הוא עובד על מחזמר שמשחזר את הסיבה לגירושים שחווה, ויש לו לא מעט טענות על הצביעות של המדינה באשר ליחסה אל הקהילה הגאה
ניר סנדץ' לא מרוצה מהחברים שלו. לא מאלו הקרובים, הם בסדר. גם המשפחה מבינה מה עובר עליו. אבל החברים ממעגל ההיכרות השני והשלישי פחות מבינים. כי למרות שהוא התגרש ממי שהיה בן זוגו, מבחינתם הוא לא באמת עבר גירושין. ניר ובן זוגו לשעבר הכירו לפני תשע שנים, שסביר להניח שזו מערכת יחסים זוגית ארוכה יותר ממה שרוב המטקבקים לכתבה חוו. אחרי חמש שנים הם החליטו להתמסד, ערכו טקס קטן, עיגנו את הזוגיות בהסכם חוזי תחת המטרייה של ארגון "משפחה חדשה", ערכו הסכם ממון ואפילו החלו בהליך של הבאת ילד משותף לעולם. אבל הדברים לא הסתדרו, והזוגיות נכנסה לקשיים.
כשהחליטו לפרק את החבילה, שיתף ניר את הוריו בתהליך הפרוצדוראלי, והם הבינו שזה לא רק כאב ראש אלא גם כאב לב. הם ידעו כמה אהבה בנם חלק עם בן זוגו, וכך גם החברים הקרובים. אבל כשניר סיפר על כך לחברים רחוקים יותר כמו מכרים וקולגות, הם היו מקלים בכך ראש ואומרים: אז היה לך בויפרנד ונפרדתם. מחר תלך לאיזו מסיבה של גייז ותמצא לך בויפרנד חדש. הדברים לא נאמרו במפורש, אבל ניר הרגיש שרבים מהם תופסים זוגיות חד-מינית כאיזה משהו שטחי על טהרת המין בלבד, נטול רגש, אהבה, חום ורוך. ניר מודה שעדיין פה ושם הוא מוצא את עצמו מסתתר מתחת לשמיכה במשך יומיים ומתייפח למשך שעות. הוא מבין למה אנשים ומחקרים הגיעו למסקנה שאחרי הקושי בהתמודדות עם המוות, הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבנאדם זה גירושין.
"אני כועס, יש בי תסכול אבל אני גם סלחן", הוא אומר לי בעצב. "להתחתן אני לא יכול עם בן הזוג שלי. המדינה לא מכירה בנישואין שלנו. אין לנו נקודות זיכוי במס, אנחנו לא זכאים לסיוע בהליכי אימוץ או פונדקאות, שום דבר. אבל כשמתגרשים וצריך להסדיר את העניינים ברמה המשפטית, אז פתאום המדינה יודעת לבקש עוד מסמכים ועוד אגרות כדי להשלים את הליך הגירושין. אפילו שלחו אותנו לבית המשפט לענייני משפחה. אם אנחנו לא נשואים אנחנו לא משפחה! איך אפשר להתגרש אם לא מתחתנים?!".
אם בפני הרבנות אתם לא נשואים, משמע שבפני המדינה אתם גם לא משפחה. אז למה להיפרד בבית דין לענייני משפחה?
"גם לי זה לא היה כל כך ברור. הטענה הייתה שזה בגלל שיש רכוש משותף שאספנו במשך השנים ובגלל שגרנו הרבה שנים ביחד וזה סוג של ידועים בציבור, עלינו להתייצב בפני עורך דין ולעשות חוזה. אפילו התבקשנו להוציא אישור שאנחנו כבר לא ביחד מטעם 'משפחה חדשה' מאחר והם היו אלו שערכו את הסכם הזוגיות בינינו".
הייתי חייב לשאול, כי אני חטטן, באילו קשיים נתקלה הזוגיות שלו, וניר שיתף אותי שבן זוגו רצה שתהיה להם מערכת יחסים פתוחה. "אני מודה שהייתי סקרן, אבל ברגע שזה נפתח זה הפסיק להתאים לי. זה הלחיץ אותי החוסר שליטה הזה - עם מי הוא הולך, כמה הוא הולך, וגם אין לזה מינונים. בשנה וחצי האחרונות זה נפתח לחלוטין, והתרחקנו. הוא התחיל לצאת למסיבות לבד, וזה כבר לא היה מה שרציתי, זה היה רק בשביל לתת לקשר הזה סיכוי. עכשיו, אין לי בעיה שהוא היה יוצא למסיבות בלעדיי. לבני זוג יש תחומי עניין נפרדים ושונים, אבל גיליתי שמבחינתו המסיבות האלה היו הזדמנות להכיר אנשים חדשים ולשמור איתם על קשר בשביל סקס".
אני אומר לניר שאולי אסתכן בדעה קדומה, בלתי מבוססת ונבזית משהו, אבל ניכר שהרצון במערכת יחסים פתוחה מקובל יותר בקרב הקהילה ההומוסקסואלית. ניר לא חולק עליי ומציע הסבר מעניין: לדבריו, בגלל שהמיניות כל כך מודחקת בשנים הראשונות כשמגלים את הנטייה, ייתכן ונוצר איזשהו "פחד" פסיכולוגי להפסיד את ההזדמנויות שלא נוצלו עד היציאה מהארון, או שהיציאה פשוט יוצרת פתיחות גדולה יותר, בעוד ההטרוסקסואליים לא מתעסקים במיניות שלהם אלא פשוט חיים וזורמים איתה, כי היא זו שמקובלת.
זאת גם הסיבה שבגללה אפליקציות ההיכרות לצורך סקס יותר מקובלות בקהילה. כנראה שאחרי שנים שבהן החברה סוגרת אותך ואתה מרגיש כלוא, בתוך הקהילה אתה מבקש להיות חופשי ונטול גבולות, גם ללא הגבולות שמגדירה המונוגמיה. "יש משהו מאוד פתוח ומאפשר, גם בשיח. למשל לדבר בלשון נקבה. וזה חדר גם למערכות היחסים המונוגמיות", הוא אומר. "יש אפילו ביקורת בקהילה שהפכנו יותר מדי דומים להטרוסקסואלים: אנחנו מתחתנים, קונים דירה, עושים ילדים. ורגע רגע! איפה כל הכיף והקלילות?".
בעצם השנים הרבות בהן נחשבתם למוקצים יצרו התרסה מצידכם - אתם לא מקבלים אותנו לחברה? אז אנחנו לא כפופים לחוקים של החברה. אין מונוגמיה! אין מגדר! אין חוקי לשון! עכשיו החברה מקבלת אתכם ואתם מרגישים שיצאתם מהכלא של הארון, אבל נכנסתם לכלא של החברה.
"עם הזמן נמצא את האיזון המתאים.יש שינויים שקורים בחברה, תהליכים".
ניר מסביר שהדיבור בלשון נקבה הוא שילוב של הומור והתרסה, "זה סוג של קריאה לחברה לשמור על ראש פתוח עם פחות סימני קריאה ויותר סימני שאלה".
אתה באופן אישי מעדיף מונוגמיה?
"כן. אני מאוד כמה לזוגיות ומשפחה. אפילו המשכתי בתהליך האבהות".
אני שואל את ניר אם לא קשה בקהילה למצוא זוגיות כשאתה עם ילד בדרך. בקהילה ההטרונורמטיבית זה קשה, אז בקהילה ההומוסקסואלית שמקדשת את החופש זה בטח קשה עוד יותר. אבל ניר מלא אמונה. מסתבר שבאתרי היכרויות של גייז ישנם אבות גאים, תרתי משמע, שמבהירים ומצהירים מראש שהם מחפשים בן זוג שיקבל אותם עם הילד שלהם. כך שניר ממש לא מפחד. גם מקלישאות הוא לא מפחד. את חווית הפרידה שעברה עליו הוא החליט לשתף באמצעות מחזמר שכתב.
במחזמר "סוף" עליו הוא עובד יחד עם מעיין הרוש וכרגע מבקש את עזרת ההמונים למימונו דרך הדסטארט, הגיבורים מוצאים עצמם בצומת דרכים קריטי לזוגיות שלהם. אחרי שבע שנים ביחד, הם נקלעים למשבר קשה כשאחד מהם מתנגד להצעה לפתוח את היחסים. מכאן הם נקלעים למערבולת של רגשות ויצרים, ועליהם להכריע בין העקרונות האישיים שלהם לבין האהבה. מעבר לכל השאלות שהם מתמודדים איתם, אחת השאלות החשובות ביותר שעולות היא האם פרידה היא בהכרח הסוף. כנראה שהתשובה לכך תלויה בכל אחד מאיתנו.
לעמוד הפרויקט של ניר.
