האביר המושלם שלא מחכה לי בגריינדר
השפע האינסופי מתעתע וגורם לי לחשוב שתמיד יהיה שם עוד אחד ועוד אחד, ושהמחסנית שלי אף פעם לא תישאר ריקה. הייתכן שהגיע הזמן להניח את האייפון בכיס ולהתפכח ממצג השווא שאני חי בו?
בשבוע שעבר ולמרבה ההפתעה, הכרתי בחור חמוד. ההפתעה היא לא כי לא נשארו בחורים חמודים בעולם, אלא בגלל שלאחרונה קצת התעייפתי מלחפש אחר אותם חמודים ולהגיש להם את קורות החיים המשופצרים שלי באיזה בר תל-אביבי. זה בא והולך בגלים, וכרגע אני בגל של "תניחו לי".
"תהיה ספונטני. בוא אליי לבירה וסיגריה", כותב לי החמוד לאחר שיחה וירטואלית של שעתיים. אומנם ספונטני אני לא, אבל כשבחור נאה ואטרקטיבי מזמין אותי לבירה, אני הולך. רגע לפני שאני יוצא מהבית הוא מוסיף וכותב: "אבל אני רוצה שתדע שאני לא מכוון לסקס, אני בעניין של משהו רציני". הופה, זה חידוש. הרבה זמן לא שמעתי אמיץ תל-אביבי מדבר ככה. יאללה תמזוג, אני בא.
צדקתי. זה היה שונה. לא עוד "גדלתי בירושלים ואני עובד במשרד יח"צ ומתאמן שלוש פעמים בשבוע", אלא ממש שיחה אמיתית על החיים, על מי אנחנו, ולא רק עלינו על הרגשות שלנו. איזה דייט מוזר, חשבתי לעצמי. גם תחקיר עומק וגם אין סקס בסוף? יומיים-שלושה אחרי זה, ואני מרגיש שהבחור הרגיש המשיך לו לדרכו. אני לוקח על עצמי את תפקיד המבוגר האחראי, מסיר את הכפפה ומקליד: "היי, אשמח לראות אותך שוב השבוע".
הוא עונה לי מהר, זה סימן טוב. "שמע, אתה הורס ויש לך וייב ממש מגניב, אבל אני נמשך לבחורים גדולים יותר פיזית, סורי". אאוץ'. יופי, עכשיו אני כועס על עצמי שנקודת החן הענקית שיש לו במצח לא עצרה אותי מלסמס לו, בעוד שהשרירים המאותגרים שלי בהחלט עצרו אותו. "סבבה לגמרי", אני עונה בנונשלנטיות מזויפת. אבל רגע, למה אני מרגיש כמו בחורה שהדייט שלה אמר לה עכשיו "סורי, אני אוהב בחורות עם חזה גדול יותר"?
למען הפרוטוקול אציין שאני מאוד מחבב את הגוף שלי (תודה מיכל צפיר!), אבל לא יכול שלא לתהות מה קורה פה? ברור שגם לי יש סטנדרטים וכן, לרוב הם מטופשים ואני מנסה להשתיק את הקולות שבראש שלי (היתה לו נקודת חן במצח והתעלמתי ממנה!), אבל עם כל הפסילות הללו, אנחנו לא מפספסים קצת את החיים? ובכלל, מה עדיף - כנות מכאיבה או פוליטיקלי קורקט מכובס? האם יכול להיות שדווקא הגישה הישירה שלו היא הנכונה, והיא הגיעה לחיי כדי להאיר מחדש את ההתנהלות שלי ולגרום לי לחשוב?
הרי כשאני לא בעניין של מישהו, אני בדרך כלל לא אומר לו את זה (בטח שלא ככה). הנטייה המיידית שלי היא להשאיר את הדברים מעומעמים ומעורפלים, ולוותר על ה"קאט" האכזרי. אני בעיקר לא רוצה לפגוע, אבל אולי זה גם נוח לי לוותר על המילה האחרונה כדי שעדיין אוכל לסמס לו באיזה לילה בלי כוכב. מצד שני, זה לא קצת שטחי? באתר ההיכרויות שאבא ואימא שלי הכירו בו לא היו תמונות פנים או גוף, או רובריקה של גובה או גודל אף, כי הם הכירו בשכונה כשהם היו ילדים ושיחקו מחניים. אימא שלי לא שחתה בים בלתי נדלה של אופציות, ולא יכולה היתה להחליק ימינה כי באותו רגע היה בא לה על תייר גרמני עם כתפיים רחבות.
לעומת הוריי שיחיו, אני וחבריי לדור ה-Y נמשיך לקום כל בוקר ולהחליק שוב ימינה במטרה למצוא ורסיה טובה יותר, כזאת ש"מתאימה" לנו יותר ושמושכת אותנו יותר. השפע האינסופי מתעתע וגורם לי לחשוב שתמיד יהיה שם עוד אחד ועוד אחד, ושהמחסנית שלי אף פעם לא תישאר ריקה כי תמיד יהיה לי עוד כדור משודרג שיחכה לי שם למקרה הצורך. הייתכן שהגיע הזמן להניח את האייפון בכיס ולהתפכח ממצג השווא שאני חי בו?
אני באמת בספק אם קיים איפשהו בעולם אביר מושלם ומהונדס שרק מחכה להזדמנות הנכונה כדי לרדת אליי מהמרומים על קשת צבעונית, ולהגיד לי: "הנני כאן". אביר שהוא גם גיי, גם בעל גומות חן מושלמות, עיניים ירוקות ותלתלים מושלמים, מתנשא למטר תשעים ועונה לשם אביתר.
אז אני מודה לבחור "הרגיש" שעשה לי "סווייפ" שמאלה בעולם האמיתי, והזכיר לי שאביתר שלי כנראה לא קיים, ושאולי במקום להמשיך לדפדף ולחפש את עקבותיו, כדאי לי קצת לצאת מהקיבעון, להרים את העיניים מהקטלוג שאני מחזיק ביד ולהישיר מבט, רחמנא לצלן, אל העולם האמיתי. אבל אל חשש. בכיס כבר מחכה לי תוכנית מגירה לכל מקרה שלא יהיה – רשימת בחורים מכובדת שבניתי מהקלקות מוצלחות והדדיות ימינה, ומחכה לי בכל רגע נתון באפליקציה.
