האישה הצרפתייה מהחלומות שלי
אני מחייכת אליה ובראשי כבר מסתובבות מחשבות בנוגע לעתיד. בדייט הראשון שלנו אפרוש שמיכת פיקניק ונשב בחוף גורדון עם בגט וגבינה צהובה עם ריח סביר. היא תביא בקבוק יין איכותי, ואני אשכח להביא כוסות. אחר כך נתהלך מחובקות בשדרות הירוקות של בן גוריון ונורדאו, וניצמד זו לזו בשעה שרוכבי אופניים חשמליים יאיימו על חיינו
"הופה, המסבלטת הגיעה", הכריזו באופן רשמי בסלון, ואני הזדקפתי על הספה בציפייה לראות מי זאת הבחורה הזרה שעומדת להופיע בדירה. זה כבר כמה שבועות שאני שומעת על המסבלטת הזאת, כאילו שאין לה תכונות אנושיות, והיא נושאת את הטייטל העמום והכבד הזה על עצמה - "גברת סאבלט", או במקרה שלה - "מדמואזל סאבלט".
הדלת נפתחת והיא נכנסת פנימה במלוא הדרה, בזמן שאני לא יכולה שלא לתהות: לסבית? סטרייטית? רווקה? נשואה? צרפתייה - כן, אבל האם היא צרפתייה אמיתית? עם כל פסיעה שלה אני חשה כיצד דירתנו מתמלאת לה בניחוחות אירופאים של ארץ תרבותית ורחוקה. רק לפני חודש עברתי להתגורר ברחוב בן יהודה, וכבר אני זוכה ליהנות ממטעמי האזור המתוייר הזה. מלבד הים, האווירה הנעימה והשקט, זכיתי גם למפגש לייב עם בני עמנו השזופים, הלא הם הצרפתים. עד עכשיו רק שמעתי עליהם, כלומר, שמעתי אותם כשהם מלרלרים בבתי קפה, מתפעלים בקריאות "או-לה-לה" כשהם מחכים למונית ומשתרעים על חוף גורדון בחדווה של דולפין מגושם.
ופתאום אחת כזאת עומדת מולי, והיא לא שזופה בכלל כי היא דוקטור ואין לה זמן לבלות בשעות היום. והיא לא סתם דוקטור, היא עובדת בהיי-טק ויש לה שלושה תארים במדעי המחשב. "איך הספקת?! את נראית כל כך צעירה!", ניסיתי בעדינות לא מרומזת בכלל לשאול לגילה. "אז רגע, את תחזרי לצרפת בסוף תקופת השכירות?", "לא, אני נשארת כאן. התחלתי עבודה בחברה ישראלית", ענתה והצביעה על החולצה שלה. ואז היא עשתה את הדבר הכי חמוד בעולם כנראה, ושלפה קפוצ'ון תואם בצבע זהה, ולבשה אותו על החולצה.
כנראה שהיא מאוד מחוברת לחברת ההיי-טק הזאת אם היא מסתובבת עם חולצה וקפוצ'ון הנושאים את לוגו החברה. ואם היא תומכת כל כך בהיי-טק המקומי, אז זה אומר שהיא ציונית נלהבת וחברת אמת של ישראל. ואם היא לא יודעת להתאים צבעי בסיס בבגדים, אז אני אקווה באופטימיות סטריאוטיפית שהיא אכן "משלנו", כלומר לסבית.
אני מחייכת אליה ובראשי כבר מסתובבות מחשבות וציפיות בנוגע לעתיד. בדייט הראשון שלנו אפרוש לה שמיכת פיקניק ונשב בחוף גורדון עם בגט וגבינה צהובה עם ריח סביר. היא תביא בקבוק יין איכותי, ואני אשכח להביא כוסות. איזה כיף יהיה לנו! אחר כך נתהלך לנו מחובקות בשדרות הירוקות של בן גוריון ונורדאו, וניצמד זו לזו בשעה שרוכבי אופניים חשמליים יחתכו אותנו ויאיימו על חיינו.
לפני השינה היא תשמיע לי תקליטים ישנים של אדית פיאף - בהנחה שהאינטרנט הצולע שלי לא יעשה בעיות, ובהנחה שהיא תמצא את התקליטים האלה ביוטיוב, ובקיץ, או-לה-לה! בקיץ נטוס יחד לצרפת ונשוט בנהר הסיין, שהוא מאוד רומנטי כי הוא בפריז. אחר כך היא תכיר לי את המשפחה שלה, שבינתיים עברה לאשדוד בכלל, ואני אגיד לעצמי: אלור, בחיי שזכיתי! גם יפה, גם חכמה וגם נושאת על גופה את המסתורין של אירופה, ואילו היא תשאל ברכות: "עם מי את מדברת?".
אני אחייך אליה והיא תקרא לי "מון אמור", ואני אקרא לה "מון שרי", ואז אביט בה בעיניים משתאות ואשאל אותה מתי הפעם הבאה שנטוס ביחד לצרפת. כי עם כל האהבה והרומנטיקה, אני רוצה להכיר את השורשים שלה לעומק וגם לגרום לחברותיי לקנא בי, כמובן. צל של ספק מעכיר לפתע את הפנטזיה שלי: האם התאהבתי בפנטזיות על צרפת יותר משהתאהבתי בצרפתייה עצמה? האם נגזר עליי לעד לחפש את הרחוק ממני? את המסתורי? את הבלתי מושג? למה שוב נרדמתי על הספה? ובאיזו דירה אני נמצאת, לעזאזל?
לטיפות קלות מעירות אותי משנתי, ואני רק רוצה לתפוס אותה וללחוש באוזנה: "הו, סאבלט, אה סליחה, הו, מישל! לא מישל? אז קארן? קרן? קארין?", אבל הנגיעות הרכות מתחלפות בטפיחות עזות. "יעל, קומי כבר, את לא יכולה להירדם שוב על הספה". אני מנקה את הרומנטיקה מהעיניים ולא מבינה מה קורה סביבי. מסתבר ששוב נרדמתי על הספה של חבריי, והצרפתייה כבר הלכה לה לדרכה.
"לאן היא מיהרה כל כך? עוד לא עברנו על פרטי החוזה!", אני מעירה. "היא תחזור", מספרים לי בין פיהוק לפיהוק. "היא רק קופצת לפריז לשבועיים והיא תכף תחזור אלינו, לארץ זבת חלב וסאבלט".
