הקושי שלי עם גברים שנמצאים עמוק בארון
באמת האמנתי לעצמי שאפשר לנהל קשר אינטימי עם בן אדם תוך כדי שאני מסרב להכיר את העולם שהוא חי בו ואת האנשים שמקיפים אותו. הארון אפילו גרם לי לחשוב קצת כמו הומופוב – "אני לא באמת הומו, אני לא אוהב הומואים מוחצנים ואני לא רוצה שום קשר לקהילה הזאת"
השנה היא 2003 ואני רב"ט בצבא ההגנה לישראל. במקביל אני מתחזק זוגיות של שלושה חודשים עם בחור בשם י', ואני עמוק-עמוק בארון. הקשר שלנו מתנהל בין הצללים ובתוך החשיכה, תרתי משמע. את הדייט הראשון שלנו אנחנו עושים בתוך האוטו שלי, איפה שאיש לא יוכל לראות אותנו. אחרי כמה דייטים מוצלחים באוטו, הקשר שלנו עולה שלב. אני נוסע אליו בלילות, נכנס כמו גנב באישון לילה לבית הוריו, רק בשביל לסחוט איתו כמה שעות של חסד.
לפעמים הוא בא אליי אחרי שאני מוודא שההורים שלי כבר במיטות, והוא נשאר אצלי עד לפנות בוקר ואז נעלם כלא היה. כשאני חושב על זה היום, אני לא מבין מאיפה היה לי את האומץ להביא אותו אליי הביתה. לא ברור לי איך לא פחדתי שהוריי יתעוררו בדיוק כשהבחור הנאה בתחתונים יעשה את דרכו לשירותים. כנראה שהפחד היה על השתק כי הייתי במצב מאוהב.
הבחור שגרם לי לצאת מהארון ולהפסיק לשקר
בבסיס אני מספר לחבריי שסימני המציצה על הצוואר שלי הם מאיזו ידידה מהתיכון. אני לא משתף אף בן אדם שנמצא בחיים שלי בעובדה שאני מאוהב בפעם הראשונה בחיי, ואני עובר לבד עם עצמי את כל קשת הרגשות של ההתאהבות. בשלב הזה, החיים בשקר לא מפריעים לי, ומבחינתי זה המצב הטבעי והנורמלי. הקשר שלי ושל י' הוא רק של שנינו. אנחנו לא מכניסים אף אחד לבועה שלנו ואני מסתיר אותו לחלוטין מהעולם. י', לעומתי, ממש לא נהנה לנהל את הקשר הזה בעלטה, ומתחיל להראות סימנים של התנגדות. בשלב מסוים הקשר הסודי שלנו מתחיל להעיק עליו. הוא חוזר ומבקש ממני שאפגוש את החברים שלו, בעוד אני לא מוכן לשקול את זה אפילו לרגע.
יום הולדתו של י' מתקרב והוא מתחנן שאני אבוא, אפילו לכמה דקות, רק כדי להכיר לרגע את העולם שלו. אני מתבצר בעמדתי ועונה לו שזה מיותר, שאני אוהב אותו ושזה מספיק לנו. כמובן שבאמת האמנתי לעצמי שזה מספיק, שאפשר לנהל קשר אינטימי עם בן אדם תוך כדי שאני מסרב להכיר את העולם שהוא חי בו ואת האנשים שמקיפים אותו. מה גם שהארון גרם לי, למרבה האירוניה, לחשוב קצת כמו הומופוב – "אני לא באמת הומו, אני לא אוהב הומואים מוחצנים ואני לא רוצה שום קשר לקהילה הזאת".
יום ההולדת של י' הגיע. את הצ'אנס האחרון שלי להפתיע ולהגיע אני זורק לפח, מה שעולה לי בהדחה אכזרית מהמשחק. כמה ימים לאחר האירוע ממנו הברזתי, י' זרק אותי מכל המדרגות. נמאס לו שאני אומר שאני לא ממש הומו ושאני רק בודק דברים איתו. הפרידה נחתמה עם המשפט: "אתה מהמם, תחזור לבנות", ואני כל כך לא רציתי. לא רציתי להתפנות, לא רציתי ללכת, אבל הוא לא השאיר לי ברירה. הוא הבין בשנייה אחת שאין לנו מה לעשות ביחד ולא הסכים להסתכל לאחור.
הבועה התפוצצה וה-היי של ההתאהבות שהעיף אותי למעלה, הפך לנפילה כואבת חזרה לאדמה. הפעם מצאתי את עצמי לגמרי לבד, תקוע בתוך חור שחור של בדידות, בלי יכולת לשתף ולספר לאף אחד מה עובר עליי. הפעם היה לי רק את עצמי. כל בוקר לבשתי את המדים, ניגבתי את הדמעות והכרחתי את עצמי לשים חיוך על הפנים. התחלתי להבין שהמשמעות של להיות בארון ולהסתיר משהו, לא משנה מה, היא להיות לבד.
זינוק לאתמול
15 שנה אחרי, בסוף השבוע האחרון, ריבוע שחור פונה אליי באפליקציה. שחור משמע בארון, ללא תמונה. אני מזמן לא מתייחס לכאלה. לא בקטע רע. אני פשוט לא רואה איך זה יכול לעבוד. לבסוף הוא אוזר קצת אומץ ושולח לי תמונות. אנחנו מקשקשים והוא מספר לי שהוא בארון. האור האדום רשמית נדלק. את חובותיי לארון כבר שילמתי, ואני לא רואה את עצמי יוצא עם מישהו בארון בדיוק מהסיבות הכתובות מעלה, אבל משהו בו כן מצליח לגעת בי. הוא מספר לי על החשש לשלוח תמונות, על הרצון להכיר מישהו למרות החשש מהחשיפה, ואני שומע את הפסקול הצורם של הבדידות שלו. מצד שני, למה להכניס את עצמי לדבר כזה? הבחור ממשיך ומשכנע אותי להיפגש. ברור לי שלא יצא מפה כלום, אבל אני מחליט בצעד יוצא דופן לזרום, בעיקר כי בא לי לשמוע מה יש לו להגיד.
המפגש שלנו הוא סוג של 'זינוק לאתמול'. אני בעצם יושב לשיחה עם עצמי, הרב"ט המבולבל. אני שומע את כל המשפטים והמנטרות שהייתי מספר לעצמי פעם. הוא אוהב גם בנים וגם בנות (אולי במקרה שלו זה נכון), הוא לא אוהב את עולם חיי הלילה של הגייז ונורא סולד ממנו. הוא לא חושב לספר להורים בכלל ואומר שאם אי פעם הם יגלו, הם יקבלו את זה לא טוב. מה זאת אומרת, "אם הם יגלו?", אני שואל, "הרי בסוף ברור שהם יגלו". הוא עונה שלדעתו הוא לא יספר להם אף פעם כי הוא יכול גם למצוא בחורה ולחיות איתה עד סוף ימיו.
ברור לי שאני לא יכול להיות עם מישהו כמוהו. ולא, זאת לא אפליה. אני מבין לחלוטין את המקום שהוא נמצא בו, אבל לי היום אין מה לעשות שם יותר. יש לו עוד הרבה דברים לעבור שהכרחיים להתפתחות שלו, אבל מי כמוני יודע שלכל אחד יש את הזמן הטבעי שלו. עד שהפרי לא בשל הוא לא נופל מהעץ. וזה יקרה לו רק כשהוא יבין שהוא לא רוצה להיות לבד יותר.
