איך הפך האירוויזיון לחגיגה להט"בית שלמה?
תחרות הזמר האירופית אומנם ידועה כמוקד משיכה לקהילה הגאה, אך הדברים לא תמיד היו מדוברים על פני השטח. שני מעריצי אירוויזיון אדוקים מסבירים כיצד הפכה תחרות הזמר למוקד עלייה לרגל לקהילה הגאה בארץ ובעולם, מה חלקה של ישראל בסיפור והאם עתיד האירוויזיון להישאר בנישה הלהט"בית
בשבוע האחרון חיי מרוכזים בעיקר סביב דבר אחד - האירוויזיון. בין חגיגות בכפר האירוויזיון, הופעות של אמניות ואמני דראג מקומיים ובינלאומיים, וכמובן צפייה בחצאי הגמר והמתנה נרגשת לגמר המיוחל - אין לי רגע דל. ואני אפילו לא מעריץ מושבע, רק אחד העם שמכיר ויודע איפה השורשים שלו נטועים.
הייתי הומו בתקופה שיכולת לשבת על כך בכלא
תחרות הזמר האירופית אומנם ידועה כמוקד משיכה לקהילה הגאה, אך הדברים לא תמיד היו מדוברים על פני השטח, ועד הזכייה של דנה אינטרנשיונל, לא היתה בתחרות נראות להט"בית מובהקת. "הדבר הכי גיי בתחרות עד הזכייה של דנה אינטרנשיונל ב-1998 היה נציג איסלנד, פול אוסקר, שעלה לבמה עם איפור ועקבים ב-1994. אבל זה לא יוחס להומוסקסואליות אלא ללוק של מוזיקת מטאל, או למה שמכנים היום אימו", מספר נועם רוט (37) מצור יצחק, הומוסקסואל וחבר דירקטוריון בחוש"ן, הזרוע ההסברתית של הקהילה הגאה בישראל. רוט הוא יוטיובר שמגיש מזה ארבע שנים וידאו-בלוג על חדשות האירוויזיון בערוץ EuroFreak, ערוץ האירוויזיון היחיד בעברית.
שירים, נצנצים, זיקוקים ודיוות
"היו מדינות ששלחו אמנים להט"בים, או שהיה סממן להט"בי בתוך הבמה, אבל אף אחד לא דיבר על זה. זה היה מאוד אזוטרי באירוע", מסביר רוט. "עד הזכייה של דנה אפילו ניסו ליצור דינמיקה מינית מזויפת בין גבר לאישה על הבמה בשירי אירוויזיון", מוסיפה ליבי רן (39), מתל אביב, ביסקסואלית ומעריצת אירוויזיון ותיקה. את שניהם האירוויזיון כבש כבר מילדות: רוט התאהב באירוויזיון כשהיה בן 9. "בשנת 91' קנינו מכשיר וידאו, ויכולנו להקליט תוכניות שפספסנו. היינו אצל סבא וסבתא שלי, וכשנהיה מאוחר, הציעו לי להקליט את השידור ולצפות בו מאוחר יותר. ואני צפיתי... יום-יום צפיתי. כך התחיל השיגעון", הוא נזכר.
את ליבי האהבה לאירוויזיון תפסה בגיל צעיר אפילו יותר: "הזיכרון החזק הראשון שלי הוא מגיל 5. כל הילדות של הבניין נאספו ברחבה למטה ורקדנו יחד את הריקוד של 'עולה-עולה'", היא נזכרת. היכולת יוצאת הדופן שלה לזכור את מילות השירים, הובילה אותה לראש ההיררכיה החברתית. "הייתי הילדה הכי פופולרית בשכונה יום אחרי הקדם, כי ידעתי את כל המילים של השירים, וכולם רצו לשחק איתי". רוט מתאר חווית ילדות יותר פרטית בהשראת התחרות: "היה שיר שנורא-נורא אהבתי, קראו לו 'איקי דאקי קה'. היו לו תנועות, אז הייתי נעמד מול הטלוויזיה ורוקד עם התנועות".
לטענתו, משפחתו קיבלה את ההתעניינות שלו באירוויזיון כתחום עניין קצת משונה, ובני המשפחה וחבריו פחות נטו לדבר על הנושא כי כבר אז, על אף תחושת הלאומיות שמלווה אותה, מתחת לפני השטח התחרות זוהתה בעיקר עם הקהילה הגאה. כשאני שואל איך הם מסבירים את החיבה העזה של הקהילה הגאה אל האירוויזיון, שניהם מסכמים כי האהבה של הקהילה הגאה לתרבות הנחשבת ל'גדולה מהחיים', היא שהופכת את האירוע לנערץ כל כך. "שירים, ריקודים, נצנצים, זיקוקים, דיוות, באירוויזיון יש הכול", הם אומרים.
"אני מקביל את תרבות האירוויזיון בישראל ובאירופה לחיבה של גייז למחזות זמר בארצות הברית", אומר רוט. "זה קשור אולי גם ללגיטימציה שניתנת לגברים הומואים לעסוק אופנה, במה, סטיילינג, מוזיקה ותרבות. זה כאילו שמבחינה חברתית זה בסדר שגייז יתעסקו בזה, זה שלנו ונותנים לנו לעשות בזה מה שבא לנו", הוא מוסיף. לדבריו, גם הבינלאומיות משחקת תפקיד חשוב בחיבור של הקהילה לאירוויזיון, בין אם מדובר בחגיגה של רב-תרבותיות על הבמה ובין אם מדובר במפגש הבלתי אמצעי של המעריצים: "היום אני יודע לומר שתרבות הגייז בעולם המערבי נראית אותו דבר בכל מקום, אז התיירות הגאה שמגיעה לאירוויזיון בעצם חווה את אותה חוויה כל שנה מחדש. גם ב-79 הגיעו לכאן גייז, זה פשוט לא דובר ברבים עד שדנה זכתה בתחרות".
הערב שטרף את הקלפים
את ערב הזכייה של דנה זוכרים שניהם בבירור, זה היה הערב שטרף את הקלפים. באותה תקופה ליבי וחבריה צפו באירוויזיון יחד וההתרגשות הייתה ברורה: “לא ידענו באותו הרגע שכולנו חלק מהקהילה הגאה, אבל הייתה הבנה שנפל דבר בישראל, שהמדינה קיבלה פתאום את הדבר המוזר הזה. וכשאני אומרת 'הדבר המוזר הזה' - אני לא מתכוונת לדנה כמובן, אלא לעובדה שדווקא ישראל – מכל המדינות הנאורות באירופה, מוציאה מהארון את התחרות".
לדברי רוט, המהפך הגיע מתוך התגייסות מכוונת של קהל המעריצים הגאה: "זו הייתה השנה הראשונה שבה הקהל בבית החליט על הזוכה, וכל הגייז באירופה התגייסו לכך שדנה תזכה באירוויזיון. היא לא הייתה רק נציגת ישראל ב-98', היא הייתה הנציגה של הקהילה הגאה בכל מקום מבחינת המעריצים. במסגרת חוקי התחרות, אתה לא יכול להצביע למדינה שלך, אבל אתה כן יכול להצביע לשבט שלך, אז גייז הצביעו לשבט שלהם".
גם העובדה שהקיף את דנה צוות הומוסקסואלי נודעה ברבים ותרמה לדבריו להצבעות: “ז'אן פול גוטייה, אייקון הומואי, הזמין אותה למדידות בצרפת והיא התראיינה ואמרה שהוא זה שעיצב לה את השמלה. המפיק שעבד איתה היה עופר ניסים, שכבר אז היה ידוע בסצנה באירופה. כל הגייז באירופה ידעו, ככה הנטוורקינג עבד אז".
בהתחשב בכך שמדובר בניצחון לאומי, איך הזכייה של דנה שינתה את היחס לקהילה בארץ?
"אצלנו בבית, בבית דתי של יוצאי בני עקיבא, בשנייה שבה דנה זכתה באירוויזיון היא הפכה מקוריוז לגאווה לאומית", מספר רוט. "וכשראיתי איך ההורים שלי יכולים בצ'יק להפוך מאנשים שמסתכלים על להט"ב כמשהו מגוחך לכאלו שמסתכלים על אדם להט"בי כמקור לגאווה, הבנתי שאני יכול לצאת מהארון. זה הוכיח לי שאפשר לשנות את היחס".
"מבחינה לאומית", הוא מוסיף, "דנה הפכה מקוריוז במעגל של דן שילון שנועד להביך פוליטיקאים, למישהי שזוכה לברכות במשכן הכנסת. טוב, חוץ מהחרדים, שהתחילו להתייחס אליה כאיום אמיתי. פתאום התחילו לפחד ממנה ברצינות, קראו לה 'תועבה' ועוד מילים קשות ורציניות. דנה לקחה את המשימה הזו בשתי ידיים וחיבקה אותה. היא ניצבה מול ההכפשות מצד החרדים וקיבלה את הגב של ההגמוניה. בסוף היא גם זו שניצחה".
יחד עם זכייתה של דנה, נערך ב-98' גם מצעד הגאווה התל-אביבי הרשמי הראשון. "היה כאן רצף של נסיבות שתרמו למודעות לקהילה והעניקו לה גושפנקה חברתית", אומר רוט. "זה סימן את המוכנות של החברה לקבלה, וגם נתן לנו את הכוח לפעול יחד כקהילה".
הומופוביה במזרח אירופה ותיאוריית המלכוד
ומה קרה ב-20 השנים מאז הזכייה של דנה? איך החיבור בין האירוויזיון לבין הקהילה מתבטא בפוליטיקה האירופית? "ב-2008 זכתה סרביה באירוויזיון עם השיר 'מוליטבה' של מריה סירפוביץ', שהייתה לסבית מוצהרת מחוץ לארון", אומרת רן. "היא הייתה זמרת מוכרת בסרביה והוציאה שני אלבומים, וזה השיר שנשלח. אחר כך התעוררה מחאה על כמה שהזהות הלסבית שלה בולטת דרך המראה שלה. היא נסעה לתחרות עם המון חששות לגבי גורלה ועתידה המקצועי והאישי".
"לשמחתה היא זכתה, ואז קרה משהו דומה מאוד למה שקרה בישראל עם דנה - מלבד זה שאנשים אכלו את הכובע, הם פתאום התחילו לנכס אותה, עד כדי כך שהיא זכתה בפרס לאומי בסרביה, פרס שדומה מאוד לפרס כינור דוד שלנו. בואי נגיד את זה בחריפות - מזלה שהיא ניצחה".
"האירוויזיון הוא מקום שבו עדיין יש הרבה מאוד פוליטיקה בין מזרח למערב אירופה", מסביר רוט. "חומת ברלין נפלה לפני 25 שנה, ברית המועצות כבר לא קיימת, אבל המלחמה התרבותית בין מזרח למערב אירופה עדיין נוכחת. המערב מאוד רוצה לומר, 'אנחנו הנאורים, קובעי הסטנדרטים', והמזרח נמצא במלכוד 22 כי מצד אחד, הם רוצים לנצח והם יודעים שהקלף הלהט"בי עוזר להם לנצח, ומצד שני, הקלף הלהט"בי הוא בעייתי לשימוש בתוך המדינה".
"הנציג של ליטא השנה", מוסיף רוט, "היה לפני כמה שנים זמר רקע שהתנשק עם זמר רקע שני על הבמה. גם שתי זמרות הרקע התנשקו. ואז, מה שקרה זה שנשמעה ביקורת בליטא על זה שמה פתאום מדינה שלא סבלנית כלפי להט"ב מציגה מצג שווא של קבלה. זו ביקורת שהושמעה מהקהילה הגאה וגם ממתנגדים לקהילה. גם טורקיה היא סיפור מעניין. היא פרשה מהאירוויזיון לפני כשבע שנים, ובכל שפעם ששואלים אותם אם הם מתכוונים לחזור, הם אומרים שהאירוויזיון כבר לא תואם את הערכים שלהם, ונותנים את קונצ'יטה כדוגמה להידרדרות הערכים".
"זה לא נגמר פה - שנה שעברה רוסיה לא שידרה את חצי הגמר שבו השתתפה אירלנד, כי המופע האירי כלל זוג רקדנים שמתאר סיפור אהבה הומואי. רוסיה עצמה זוכה לשריקות בוז מהקהילה אחרי שהעבירה את החוק שאוסר על פרופגנדה להט"בית בתחומה. קונצ'יטה וורסט ופוטין אפילו הסתכסכו בתקשורת", מספרת רן. "פוטין התבטא בחריפות נגדה, והיא הציעה לו לצאת איתה לבלות, ועקצה אותו על מספר הניתוחים הפלסטיים שהוא עבר. היה אפילו חשש שרוסיה תפרוש מהתחרות אחרי הזכייה של אוסטריה, אבל בסוף זה לא קרה".
מה אתם חושבים על עתידה של התחרות? היא לנצח תמשיך להיות נישה להט"בית?
"אולי נראה שהאירוויזיון הפך לעניין נישתי וייעודי לקהילה הגאה, אבל יש כאן גם אמירה אוניברסלית של קבלת השונה", אומרת רן. "בשנה שעברה נכנסה לתמונה סוגיית הבודי-פוזיטיב עם נטע. השנה קובי מרימי מפגין העצמה אישית בדומה לחיבוק העצמי של חובי סטאר, אבל במנותק מעניין הנטייה המינית.
"השנה נראה בגמר גם רקדנית שמנה בשיר של צרפת, שהזמר שמייצג אותה הוא גיי מוסלמי עם נראות נשית. בקיצור, יש כאן חגיגה של כל מה שחריג וייחודי בחברה, והבלטה של היופי שלו. באופן כמעט אירוני, חגיגת האינדיבידואל דווקא קוסמת לקהל רחב יותר ויותר כל שנה. ואם השונה נוגע ללב של ההמונים, אולי זה אומר שאנחנו בדרך לנרמול".
