אף פעם לא יצאתי מהארון. מקסימום ארונית
ברגע שאני הבנתי שאני אוהבת נשים, כל העולם (ואשתו) ידע. עפתי עליי ועל האהבה שלי, ולא חשתי שום צורך להסתיר או להתבייש בה. תחושת השלמות הפנימית הדהדה החוצה, ובהתאמה זו גם היתה ההשתקפות שקיבלתי מהסביבה
בתור ילדה החלום הכי גדול שלי, אבל הכי גדול, היה להתחתן ולהיות אמא. הייתי ילדה חרדית שמנמנה וקופצנית, שחולמת בלילות על שמלת קצפת ענקית ומתפללת בימים, כמו שאר החברות שלה, למצוא זיווג הגון ולהקים בית בישראל. "אין תפילה חוזרת ריקם", כדברי חז"ל. ואכן, שנים לאחר מכן מצאתי זיווג הגון והקמתי בית שופע בישראל. פשוט קצת אחר מזה שתכננתי בילדות. בגיל 19, כשחזרתי מאנגליה אחרי מספר שנות לימוד בבית מדרש לבנות חרדיות, התחלתי לצאת לשידוכים. מדובר היה בדייטים שהתקיימו בלובי של מלונות כשרים, לצד שדכניות שאיימו עליי שאפסיק להתמהמה כי לא אשאר צעירה לנצח. אלא שבאותה תקופה התחלתי להבין ששמלת קצפת ככל הנראה כבר לא תהיה לי. גיליתי שאני אוהבת נשים.
לצאת מהארון בפני המשפחה -17 מיליון אנשים
כל חיי הייתי מוקפת נשים - דודות, אחיות וחברות טובות. אך רק כשחזרתי לארץ זה היכה בי לראשונה: התאהבתי בבחורה. היתה זו אהבה כל כך גדולה שהכול התחוור לעומתה - הרצון בחתונה, בבעל הגון ואפילו "מה תגיד החברה?". לראשונה הייתי מאוהבת, ואהבת הנעורים הזו היתה כל מה שהייתי צריכה. בהתחלה, אני מודה, עדיין לא הבנתי את פשרה של המשיכה העזה, והמשכתי לצאת לדייטים ולפגוש בחורים יראי שמים המחפשים להפרות את זרעם בעולם. עוד דייט ועוד דייט, עד שהבנתי שגם זה מיותר. אני אוהבת אישה, וזה הדבר הכי יפה בעולם. לא הרגשתי כל צורך להחביא או להסתיר משהו. להיפך, עפתי על היופי הזה, על האהבה המרגשת ועל הצבעים החדשים שנכנסו לפתע לחיי.
כששואלים אותי, "מתי יצאת מהארון?", אני עונה שאף פעם, פשוט כי מעולם לא היה לי אחד כזה, אולי רק ארונית בסמינר, עם חצאיות "פליסה" וחטיפים לשעת חירום. רגע הגילוי התאחד עם רגע התעוזה לצאת החוצה ולחלוק את אהבתי הייחודית והשונה: ברגע שאני הבנתי שאני אוהבת נשים, כל העולם (ואשתו) ידע. הייתי כל כך שלמה עם עצמי. עפתי עליי ועל האהבה שלי, ולא חשתי שום צורך להסתיר או להתבייש בה. לא רק שלא ראיתי בכך פגם, זה אפילו הפך לנקודת חוזקה צבעונית ומיוחדת עבור מישהי "לבנה" שכמוני. היום אני יודעת להגיד שפשוט חייתי את התפישה שלי, שאז עדיין לא נוסדה. תחושת השלמות הפנימית הדהדה החוצה, ובהתאמה זו גם היתה ההשתקפות שקיבלתי מהסביבה.
הרי מה אפשר לעשות מול אהבה? מים רבים לא יכבו אותה. זאת הייתה אהבת נעורים מתוקה ומלאת התרגשות, כמו שרק אהבת נעורים ראשונה יודעת להיות. כשהקשר הסתיים (היא התחתנה כמובן...), אני נותרתי שבורת לב ומרוסקת. אמא שלי, הצדיקה המהממת, לא התבלבלה לרגע ונסעה לכותל בשני אוטובוסים, לא פחות, רק כדי להתפלל עליי, על הבת האהובה והעצובה שלה, ולבקש שאהובתי תחזור אליי או שה' ימציא לי אהבת אמת חדשה. זה לא היה משנה בכלל שמדובר באישה, היא רק רצתה שאהיה שמחה.
הקרדיט כמובן מגיע לכל משפחתי המדהימה שחיבקה אותי באהבה, אך במיוחד לאמי החרדית, שעד היום עובדת בסמינר "בית יעקב" החרדי בו למדתי, אישה צנועה המקפידה על "קלה כבחמורה", ושאם יש משהו אחד שהיא שמה לפני אלוהים ומצוותיו הרבות, זה את טובת ילדיה. הייתי מגיעה אליה בכל פעם עם בת זוג תורנית אחרת, והיא תמיד קיבלה, חיבקה, אפתה ובישלה לכל אחת את המאכלים המיוחדים האהובים עליה. היא מעולם לא הסתירה את העניין בקרב חברותיה החרדיות ומשפחתה הענפה. תמיד הוזמנתי לאירועים המשפחתיים בזוג, תמיד הרעיפו עליי אהבה מכל עבר ותמיד שמחו בנוכחותי.
פשוט לאהוב
עד היום אני אומרת שאני "לסבית מחמד" מהסוג המפונק שאף פעם לא היה צריך להילחם על אהבה, אישור או קבלה. לי בהחלט היה מזל, אך חברות רבות אחרות לא זכו לחיבוק עוטף כמוני, ונאלצו להפסיד אמיתות אחרות, כמו את המשפחה בה גדלו או את היישוב ממנו הגיעו. זה גם מה שהביא אותי, יחד עם עוד מספר נשים אמיצות שיצאו "מארון הקודש", להקים בהמשך את "בת קול", ארגון לסביות דתיות שכיום מהווה תנועה ענקית ומחבקת של נשים דתיות מכל רחבי הארץ ומכלל המגזרים.
הקמת הארגון היתה סוג של סגירת מעגל עבורי. בהמשך עזבתי את אורח החיים הדתי, למרות שאף פעם לא עזבתי את אלוהים. אני יכולה אפילו לומר שהחיבור שלי לאלוהים רק הלך והתחזק. מעולם לא תהיתי או פקפקתי באהבתו אליי, לכולנו. הרי איזה אמן לא יתגאה ביצירתו?
והגאווה הזאת תקפה גם לגבינו. ללא גאווה לעולם לא נעז ללכת עם עצמנו עד הסוף ולעוף עם מלוא הפוטנציאל שלנו, בלי לכבות או להנמיך את עצמנו. תחשבו על גאוות אם או אב, הרגע הזה שכל נוצות הטווס נפתחות לראווה והלב מתפוצץ מנחת. זאת השאיפה שלי עבור כל אחד בחיים האלה, איש, אישה, איש שהוא גם אישה, אישה שאוהבת אישה ואיש שאוהב איש שהיה פעם אישה. בלי להתנצל על מי ומה שאנחנו, בלי לנסות להיות משהו אחר, בלי להסתיר או להתבייש, פשוט לאהוב ולקבל את עצמנו, בדיוק כמו שאנחנו. חבל על כל רגע שמתבזבז בלי שנכיר ונחיה את המתנה שאנחנו, ונחלוק אותה עם העולם.
חג (ג)אהבה שמח לכולנו.
פריידי מרגלית היא מייסדת תפישת המטאיזם ועומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות. לאירוע "לצאת מהמטריקס" לחצו כאן.
