פרק 3: זה קשה כשמוחקים לך את הזהות
"יש מדינות בעולם שיש בהן לצורך העניין מין שלישי בתעודת זהות או מגדר שלישי, שזה משהו שהייתי מאוד-מאוד רוצה שיהיה. אני יודע שכאדם טרנס, אני נתון תמידית לאופציה של התעמרות כשזה מגיע לבירוקרטיה, אפילו קרעו לי את הדרכון פעם". שירלי צ'ארלי, פרק 3 ואחרון
(תחקיר: לורי שטטמאור, הפקה: מיכאלה חזני, צילום: ירון שרון, תסריט ובימוי: אסף קוזין, עריכת וידאו: שגב גינזבורג)
מי יודע מה זה דראג? שמע על המילה דראג? דראג יכול לבוא במיליון צורות. זה יכול להיות מופע על במה, זה יכול בתצוגת אופנה. דראג זה פרפורמנס מגדרי מודע לעצמו. כולנו נולדנו דף חלק, טבולה ראסה, וזה הפרפורמנס שלי. הקורות חיים שלי מאוד גיי. יחצנתי, הופעתי, הנחיתי ליין דראג. היתה איזה חברה חיצונית שהציעה לעזור לי עם קורות החיים, שלחתי לה את הקובץ והיא הציעה שאני אצנזר את הדברים. יש המון-המון אפליה, וזה חיים של אנשים. לחצי מהקהילה הטרנסית אין 'דיי-ג'וב', וזה לא כי כולנו בעלי מקצועות חופשיים, זה כי לא נותנים לנו עבודה.
לפרקים הקודמים של שירלי צ'ארלי:
כל יציאה שלי מהבית היא יציאה מהארון
אני דראג קינג. עשיתי את listen של ביונסה בגרסה גברית. אני לא האדם הזה שאתם חושבים שאני. כשגבר מתחפש על במה לאישה זה בידור. הוא יכול להיות מנצנץ והוא יכול להביע רגשות בצורה מוגזמת, אפשר להגחיך אותו כי להיות אישה חברתית זה מגוחך. אבל גברים זה כוח ועם כוח לא משחקים, כוח זה לא בידור.
יש המון עבודה לחברה הישראלית והחברה בכלל, העולמית, לעשות בין גברים לנשים. יש מדינות בעולם שיש בהן לצורך העניין מין שלישי בתעודת זהות או מגדר שלישי, שזה משהו שהייתי מאוד מאוד רוצה שיהיה. אני יודע שכאדם טרנס, אני נתון לאופציה של התעמרות תמיד מול בירוקרטיה, אפילו קרעו לי את הדרכון פעם. עכשיו, לא כתוב אינטרסקס, לא כתוב טרנס, לא כתוב אחר בטפסים בירוקרטים ממשלתיים רשמיים כל מגדר אחר מלבד זכר או נקבה. לפחות שייתנו את האופציה 'אחר'.
וזה קשה. זה נורא קשה כשמוחקים אותך. זאת פשוט תחושת מחיקה, כאילו אתה לא שם, ולפעמים אני משאיר את השדה זה ריק. אנחנו אפילו לא צריכים לתת דין וחשבון על האם אנחנו גברים או נשים סיסג'נדרים. זאת אומרת, אנחנו פשוט מתנהלים. ואני חושבת שזה מה שחשוב להבין, שאנחנו בני אדם. לכל אחד מאיתנו יש את התחושות האלה, של זרות, של אתגר, של להסביר לאנשים מה אתה מרגיש ואיך אתה תופס את עצמך או דברים אחרים. ככל שנבין את זה גם נתייחס האחד לשני פחות בצורה מנוולת ונשפוט אחד את השני פחות לחומרה.
מבחינתי, ובזה אני אסכם - הגדרות הן דבר חשוב מאוד לשיח, לחינוך, לחוקים, לתחושה עצמית גם, למציאת קהילה. אבל באידיאל, בעולם אידיאלי מבחינתי כל הדברים האלה יכולים ללכת לפח. או -קיי? שאנשים פשוט יתנו אחד לשני להתבטא ולחיות פשוט כפי שהם, רק אז כולנו נהיה באמת אנשים חופשיים. וזה מבחינתי האידיאל.
לפנייה לכתב/ת 
