לעולם לא עוד: הסטוץ הראשון והאחרון שלי
היחס שלי לסטוצים עד לאחרונה היה בערך כמו מערכת היחסים שלי עם פחמימות: מורכב. לא הייתי מסוגלת להיות עם מישהו שלא הרגשתי אליו משהו אמיתי וחזק, כזה שהגיע מהלב ולא מהליבידו. אז חיכיתי. המון. עד שבסופו של דבר, בגיל 30 פלוס ריבית, הגיע הזמן שלי להתנסות
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו. נו, ברור שהארץ הייתה תוהו ובוהו. כבר אז נזרעו זרעי הפורענות. תחשבו על זה שסדום ועמורה הייתה בעצם הגרסה התנ"כית של מידברן, וזה עוד לפני שמדברים בכלל על נוח. צדיק בנה תיבה כדי להציל את האנושות, אבל בעצם יצר את הקרקע למסיבת חילופי הזוגות הכי פרועה בעולם. וככה, גבירותיי ורבותיי, התחילה תרבות הסטוצים עוד לפני שידענו לקרוא לה בשמה.
בגדול, היחס שלי לסטוצים עד לאחרונה היה בערך כמו מערכת היחסים שלי עם פחמימות: מורכב. כשחברות שלי היו צריכות להוסיף את האצבעות ברגליים אחת של השנייה, עת ניסו למנות את מספר הגברים שעברו במיטתן, אני בקושי הייתי צריכה להוציא את היד מהכיס. לא סתם הן תמיד צחקו עליי שיש לי את "תסמונת סינדרלה", זו שמחכה לפרינס צ'ארמינג ורוצה לעשות אהבה ולא רק סקס. על סטוצים בכלל לא היה מה לדבר איתי, פשוט כי לא הייתי מסוגלת להיות עם מישהו שלא הרגשתי אליו משהו אמיתי וחזק, כזה שהגיע מהלב ולא מהליבידו. אז חיכיתי. המון. עד שבסופו של דבר, בגיל 30 פלוס ריבית, הגיע מבתק בתולי הסטוצים שלי.
הדרך למיטה
הכרנו באחד מאתרי ההיכרויות הידועים. הוא שלח לי הודעה שאיכשהו נבלעה בים ההודעות שהצטברו באינבוקס, בדיוק בחודש שבו החלטתי בפעם המי יודע כמה שנמאס לי, ושגרתי לקופידוש מסר שזה לא אני, זה לגמרי הוא. אלא שבלילה אחד של שעמום הפעלתי מחדש את החשבון, ופתאום שמתי לב שהוא שלח לי עוד הודעה. ההודעה הראשונה הייתה מרשימה במיוחד, והכילה טקסט ראוי לפרס נובל לספרות: "היי". נהדר, חשבתי לעצמי. עוד מישהו שהשקיע ולא עשה קופי פייסט לי ולעוד 300 בנות מתוך תקווה שלפחות אחת מהן תזרום. בהודעה השנייה הוא כבר הגדיל לעשות והזהיר אותי מראש שהוא לא מחפש שום דבר רציני, כי הוא עומד לעשות רילוקיישן בעוד חודשיים, אבל בין לבין הוא ישמח לזרום איתי ועם בקבוק יין.
לרוב אני לא משיבה להודעות כאלו, פשוט בגלל שאין לי שום כוונה או רצון להפוך לגוף אחד עם מישהו שאפילו לא יודע איך אני שותה את הקפה שלי (זו מלכודת אגב. אני לא שותה קפה), אבל משום מה, באותו לילה כן התחשק לי לענות. אני יודעת שיכולתי להסתפק בתשובה הגנרית של "תודה אבל לא תודה", אבל החלטתי להשתמש בנכס הכי טוב שלי - חוש ההומור הציני שלי, ועניתי לו בהפוך על הפוך. אותו זה כנראה הדליק, כי משם התפתחה התכתבות שאני מודה שהפתיעה אותי לטובה. מאחורי מי שמיהרתי לקטלג כעוד טמבל, התגלה בחור מצחיק ואינטיליגנטי שעשה רושם שבעיקר מנסה לשחק אותה דוש תל אביבי מצוי, למרות שאולי הוא לא באמת כזה.
התכתבנו המון במשך כמה ימים, כשהשיח בינינו היה כמעט כל מה שהיה גורם לי לסמן עליו וי במחלקת ה"דייטינג מטריאל" בחיים האמיתיים. אבל רק כמעט. בתוך כל השיחות האלו, עדיין הרגשתי שהוא מחפש את הדרך להכניס אותי למיטה שלו כמה שיותר מהר, ואז להגיד לי ביי. אחרי כמה ימים הגיעה שלא במפתיע ההצעה המפורשת לבוא אליו הביתה באמצע הלילה ("קחי מונית"), וכל הוויבים הדושים החלו לצוץ שוב. כשאמרתי לו שזה לא הולך לקרות (לפחות לא באותו הלילה), הוא כמובן מיהר להיעלם. תכלס, הוא לא היה חייב לי כלום כי לא היה כלום, אבל משהו בתוכי געש והחלטתי שאני לא הולכת לוותר לו כל כך בקלות.
"אומנם אמרנו שאנחנו מחפשים דברים שונים ושאני לא בקטע של סטוצים", כתבתי לו ארבעה ימים אחרי בווטסאפ, "אבל בחייאת. יכולת לצאת קצת יותר ג'נטלמן וקצת פחות דוש, ולפחות להגיד יפה שלום". להפתעתי, הוא לא רק צפה בהודעתי אלא אשכרה ענה, ואפילו חצי התנצל. ואיכשהו, שוב מצאנו את עצמנו מתכתבים במשך שעות, שהתפתחו לימים, שהתפתחו לשבועות. מה שהתחיל על אש קטנה הפך למשהו לוהט ויצרי. הטיזינג היה מטורף, והיה ברור לשנינו שלמרות מה שהצהרתי בהתחלה, אנחנו כן ניפגש.
ספוילר: זה היה נורא.
זבנג וגמרנו
זה היה כאילו שמרפי החליט להתחרע על הלילה שבו אבתק את בתולי הסטוצים שלי, וכל מה שיכול היה להשתבש, השתבש. הוא החליט שהוא יגיע אליי. סיכמנו שהוא יתפקד כברמן חובב ויביא קצת אלכוהול, בעיקר כדי שאני ארגיש קצת פחות לחוצה ואני אהיה אמונה על החלק הבידורי. חצי דרך אליי הוא נזכר ששכח להביא את היין, הסתובב וחזר להביא את זה. כשהגיע, לא הצליח למצוא חנייה במשך קרוב לחצי שעה, כשכבר אז היה ברור לשנינו שהערב הזה התחיל ברגל שמאל. משם זה רק הלך והדרדר.
למרות שראה לא מעט תמונות שלי, כשפתחתי לו את הדלת יכולתי לראות את האכזבה בעיניים שלו. החלטתי להתעלם מהבטן שלי שכבר התחילה להתהפך ומהקולות שאמרו לי לנטוש את הספינה, וזרמתי. גם כשכבר לא הייתי ממש פיכחת, זכרתי שמדובר בסטוץ ולא בבחור שישים לי טבעת. לא ציפיתי שתהיה בינינו התאהבות מטורפת כמו בסרטים. לא ציפיתי שילחש לי באוזן סונטות או יישאר לישון. אפילו לא ציפיתי שיחבק, אבל גם לא ציפיתי למה שהיה.
לא יודעת איך אלסה מפרוזן מתפקדת בין הסדינים, אבל נראה לי שאפילו היא פחות פריג'ידית ממה שקרה שם בינינו. כל ניסיון שלי לשבור את הקרח (גם במובן המילולי בניסיון להפשיר אותו קצת), נתקל באדישות מוחלטת או בנהמות רוטנות. זה היה מבאס, מעליב ואפילו קצת משפיל. בסופו של דבר קרה מה שקרה והוא קם והלך. בבוקר למחרת שלחתי לו הודעה, בעקבותיה הגיע הווטסאפ בו כתב בערך כל דבר מרסק אגו שאפשר להגיד לבחורה.
 |
נשבעתי לעצמי שיותר זה לא יקרה, אבל גם החלטתי שאני לא מוכנה לתת לו לדרוך לי על הלב. גם אם הייתי עוד בחורה אחת מיני רבות, גם אם המציאות לא תאמה את הפנטזיה הוירטואלית שטיפח וגם אם פשוט תפסתי אותו ביום רע או שהוא כזה בדיפולט, הגיע לי יחס קצת פחות מעליב.
אז כתבתי לו מכתב ארוך ואמרתי לו בדיוק מה אני חושבת על מה שהיה ואפילו מצאתי את האומץ לשלוח לו אותו. תיארתי לעצמי שלא יענה, אבל לא עניין אותי. הייתי חייבת את הקלוז'ר הזה עם עצמי. בסופו של יום, צדקתי, והמכתב נותר בחלל הוירטואלי של פייסבוק ללא מענה.
אז אתה, שיושב עכשיו באמריקה הרחוקה דע דבר אחד: לא ככה רציתי שיסתיימו הדברים, גם אם היה מדובר רק במפגש לילי בודד. צר לי שכך זה התגלגל ואני מקווה שיבוא היום ולשנינו תהיה חוויה מתקנת. אני עם סטוצים כנראה סיימתי לגלגול החיים הזה.
