ילד, תפסיק להפריע. אנחנו מנסים לעשות סקס

בסרטי החתונות ההוליוודיים תמיד חוזרת אותה קלישאה - הכומר מסתכל על הקהל ושואל: "אם מישהו מתנגד לחתונה הזו, שידבר עכשיו או שיסתום ת'פה לנצח". ואז, סורפרייז סורפרייז, האקס המיתולוגי פורץ לאולם וזועק: "בייבי, אל תעשי את זה! אני אוהב אותך!" והיא, כלה בשמלתה, זורקת את הזר, עוזבת את החתן ורצה אל הבחור המוזנח שעומד שם בחולצה קרועה, שיער מפוזר ומבט של כלבלב, ומנשקת אותו כאילו שאינו מסריח כמו גבר שחצה בריצה את כל לוס אנג'לס רק לפני שנייה.

מזל שאצלנו אין את המנהג המטופש הזה. ייתכן שזה בגלל שאצלנו המשפחה של החתן הייתה מפוצצת לאקס המתפרץ את הפרצוף, הכלה הייתה חושבת פעמיים אם היא רוצה להתחתן עם מישהו שהיא כבר לא מזהה, וגם בגלל שבסוף זה יקרה בכל מקרה. אנחנו לא צריכים שהאקס שלה יהרוס לנו את החתונה. מישהו כבר יבוא ויפריד בינינו. רק שהוא לא יהיה האקס שלה. הוא יהיה הילד שלנו.

ניר אמבר והתינוק. "הילד קמצן, בונקר על אימא שלו"(צילום: אוסף משפחתי)

אני זוכר את הרגע הזה שהילד נולד. הסתכלתי על הפלא הזה בהערצה. הוא, מצידו, הסתכל עליי בבוז, ינק מהציצי שעד לאחרונה היה שייך לי, ובעיניים המעוכות שלו אמר לי: "אבא'לה, זה נגמר. היא שלי". באותו רגע לא ממש פחדתי. בכל זאת, יצור ששוקל 3 קילו, כולו סגול ומקומט, לא באמת יכול לגבור עליי בקרב על אשתי. כמובן שצדקתי. הוא בכלל לא היה צריך קרב בשביל לגבור עליי.

אישה מדהימה אשתי. יפה, חכמה, אוהבת אותי, משום מה. אין לה כמעט חולשות. טוב, חוץ מהקטע הזה של הטכנולוגיה. היא לא באה לה בטוב. היא אוהבת לכתוב, לא להקליד. היא לא "גולשת", היא קוראת ספרים. ריבונו של עולם, אין לה פייסבוק! אז אפשר להגיד שקצת הופתעתי כשגיליתי שבגוף שלה קיים ווייפיי מובנה, והעניין הוא שגיליתי את זה במקרה. השעה הייתה 8 בערב, והילד היה במצב שינה. ואז, פתאום, אחרי חצי שנה של לילות לבנים, חיתולים חומים ועיגולים שחורים מסביב לעיניים, מצאנו את עצמנו רווקים. אז ניסינו לעשות מה שרווקים עושים. כלומר, סקס. אבל בשנייה שנגעתי בה המלאך הקטן התחיל לבכות. איזה מלאך.

בהתחלה לא הבנתי איך הוא עושה את זה. מתחיל לבכות בדיוק כשאני נוגע באימא שלו. חשבתי שזה מקרה. ואז צירוף מקרים. ואז נפל לי האסימון: יש להם ווייפיי. רשת פרטית שאליה אין לי גישה (מה לעזאזל הסיסמה שם? אבא_בלי_סקס_123?) שמחברת בין ספינת האם למעבורת הקטנה והשטנית, ובכל פעם שאבא מנסה לבצע את התמרון המכונה "מאמי, הילד ישן", חיישנים זעירים בגופו קולטים את המהלך, נותנים לו זצים חשמליים, וגורמים לו להתעורר בבכי (שאשתי מפרשת בתור "הילד רעב", אבל אני מפרש בתור "הילד קמצן. בונקר על אימא שלו").

מחשב מסלול מחדש

בחודשים הבאים ניסיתי להתחכם. כמו נהג שחושב שהוא מבין יותר טוב מהווייז ומגלה שהצליח לשדרג את עצמו מפקק קטן באיילון לקטסטרופה בכביש 4, גם אני ניסיתי לחשב מסלול מחדש: ארוחות בשעות לא סבירות, טיולים של קילומטרים בעגלה, מניעת שינה באופן כללי. זה עבד מדהים. הילד נרדם בשנייה ששמתי אותו במיטה, ואז התעורר בצרחות בשנייה שנגעתי בה, ונשאר ער במשך שעות כנקמה על הטירונות שעשיתי לו.

זה קטע אירוני, העניין הזה עם הסקס. הילד מסרב לאפשר לנו לתרגל את הפעילות שבזכותה הוא קיים. ובאמת שהייתי מאמין לו שהוא רעב או סובל מגזים או שיש לו קקי בחיתול. אבל אחרי עשרות פעמים שחדלתי מתרגול "פרו ורבו", נפרדתי בכאב מהאישה המושלמת שחיכתה לי במיטה, התלבשתי וניגשתי אליו רק כדי לגלות שאין כלום בחיתול, אין לו גזים והוא בכלל לא רעב, סוף-סוף הבנתי: הוא עושה לי את זה בכוונה.

פעם אחת אפילו ראיתי אותו מחייך אליי בנבזות, קורץ בעין שמאל ועושה לי זובי עם האצבע. אבל אשתי אמרה שזו עווית. טיק כזה של תינוקות. וואלה. בנאדם עושה ילד ומפסיק לעשות סקס. חתיכת תיק. וזה לא שאני לא אוהב אותו. אני מת עליו. אני יכול להחזיק אותו כל היום, להסניף אותו, ללטף את עור המשי המושלם שלו.

אבל לפעמים בא לי להרים אותו, להסתכל במבט חודר לתוך העיניים העאלק-תמימות שלו, ולהגיד: גבר, אני יודע שאימא מדהימה. היא רכה, היא יפהפייה, היא מריחה מצוין. אני יודע את כל זה! בגלל זה התאהבתי בה! אבל בכל זאת, אתה מכיר אותה כמה חודשים. אני כבר שנים איתה!

אז נכון, כל העולם הזה חדש לך, והכול גדול ומפחיד, וברחם היה לך הרבה יותר כיף. אבל זה נגמר. פה זה העולם האמיתי. ובעולם האמיתי גם לאבא יש צרכים. אז בפעם הבאה שהווייפיי של אימא משדר לך שאבא נוגע בה, עשה טובה וחכה כמה דקות (אבא מאוד עייף, זה לא ייקח יותר מדי זמן).

והכי חשוב - אל תשכח שאנחנו אוהבים אותך. אל תשכח שאתה הדבר הכי טוב שקרה לנו. אבל ראבק, אל תשכח גם מאיפה יצאת, כי אני הייתי שם קודם. קיבינימט.

ב13.6 בתיאטרון תמונע, יארח ניר אמבר את רונית שחר במופע השקת אלבום הבכורה שלו. לפרטים לחצו כאן.