"מפחד לדבר עם נשים כדי לא להיתפס כמטריד"
רוב האנשים מבינים שלשלוח ידיים לאישה זרה ברחוב זאת לא התנהגות מקובלת. אז למה כשהעניין נוגע לתחום ההיכרויות ניכרת פתאום עמימות רבה לגבי נורמות ההתנהגות המצופות מאיתנו? גברים מספרים על אי-הוודאות שהם חשים. וגם - הצעה לפתרון שיאפשר לבסס נורמות התנהגות חדשות
כשקמפיין Me Too פרץ לחיינו לפני שנה הוא לא היה אורח לרגע שדפק בנימוס על דלתנו, בא והלך. הוא הגיע כרוח סערה והתפרץ לדלת פתוחה, כשמגפיו הכבדים מותירים רגבי בוץ על השטיח הממורק, עד שלא ניתן עוד להבחין מה מעליו ומה טואטא תחתיו. הוא התיישב, הוא נשאר, אפשר לשמוח או שלא לשמוח על בואו. אפשר להדגיש את נחיצותו או להלין עליו. אך על דבר אחד אין הדעות חלוקות – על כך שבבואו הוא שינה את כללי המשחק.
השנה של MeToo ולאן אנחנו הולכות מפה?
בעקבות חשיפתן של נשים מקרי פגיעה מינית שאירעו להן על כל הטווח הרחב של הסקאלה, נוצר לראשונה דיון פומבי על נושא ההסכמה. אלא שדווקא המקרים בשטח האפור, אלה שאינם מוגדרים כפליליים על פי החוק היבש, הם שמעוררים לתחושתי את הדיון המעניין ביותר. הלא כולנו (אוקיי, לצערי לא כולנו, אבל אני רוצה להאמין שרובנו) כבר יודעים ויודעות שלשלוח ידיים לאישה זרה ברחוב זאת לא התנהגות מקובלת. קשה להאמין שפעם דבר כזה נחשב לנורמטיבי, אבל אני בהחלט זוכרת שביום הראשון שהגעתי לבסיס שבו שירַתי כחיילת, הצביעה המפקדת שלי על אחד מאנשי הקבע ואמרה, "תמיד תשמרי ממנו מרחק של מטר כי הוא נוגע בבנות". שמרתי על שני מטר, רק ליתר ביטחון.
אבל כשהעניין נוגע לתחום ההיכרויות – בין אם למטרת זוגיות ובין אם למטרת יחסי מין – ניכרת עמימות רבה לגבי נורמות ההתנהגות המצופות מאיתנו. "לצערי אני מרגיש פעמים רבות פחד להתחיל או לדבר עם בנות במקומות ציבוריים, כי אני חושש להיתפש כמטריד או כלא קשור", שיתף אותי נועם, בן 28. "פעם שיחה באוטובוס נחשבה לגיטימית והיום כבר עושים את זה פחות ופחות כי חוששים מהתגובות. זה חסר לי שאני לא יכול לדבר עם בחורה שמוצאת חן בעיני כי אחשוב שזה לא מנומס במקום ציבורי וארגיש חריג. בעוד כמה שנים זה באמת ייחשב כלא לגיטימי לשוחח עם בחורה זרה במקום ציבורי שהוא לא עבודה או תחביב מסוים כגון חוג. אני מרגיש שהשיח הוא הרבה על מה לא לעשות, ולא על איך כן לעשות, ויש החמצה כשלא אומרים איפה ואיך להכיר בצורה לגיטימית".
מדבריו של נועם עולה כי אכן קיימת אי-ודאות רבה בעקבות ניתוצן של נורמות ההתנהגות הישנות. מצב זה של עמימות גורר משנה תוקף של זהירות, על אף שקשה לי שלא להבחין שהחשש שהביע נועם, כמו גברים נוספים איתם דיברתי, אינו החשש מכך שיטריד נשים, אלא החשש מכך שייתפס כמטריד נשים. אפשר להמחיש זאת גם דרך דבריו של רועי (45): "מרגישים שינוי וזה מגיע מפחד. יש גברים שהפחד שמניע אותם הוא שהם לא יסתבכו. אני שומע הרבה גברים שאומרים, 'רק זה מה שחסר לי, שיפילו עליי משהו'. אם יש גברים שפעם היו מחפשים דווקא את הנשים השיכורות, אלה שהיו אומרים, 'בוא אחי, נלך להעמיס שיכורות', אז היום הם בטח נזהרים".
בין הפעלת לחצים להסכמה
למרות שנשים משתפות עוד ועוד סיפורים וחוויות על איך זה מרגיש להיות אישה בעולם שבו מצופה מהגבר להיות הצייד, המתחיל וה"מעמיס", כנראה שהמהות עצמה לא ממש עוברת. הזהירות שמאפיינת סיטואציות של הכרות לאו דווקא נובעת מתוך הבנה שמעשים מסוימים פוגעים בנשים, ורצון כן להימנע מפגיעה, אלא מתוך פחד מפני הסנקציות. או במילים אחרות – הזהירים הם כאלה לא מפני שהם חושבים על הצד השני, אלא מפני שהם חושבים על עצמם. השאלה שיש לשאול היא – האם זה משנה כל עוד התוצאה היא אותה תוצאה?
שרון (29) מעיד על עצמו כי אירועי השנה האחרונה לא השפיעו על התנהלותו כ"רווק הולל", כהגדרתו. "גם לפני וגם אחרי MeToo לא ממש שאלתי בחורה לפני שרכנתי לנשק אותה או להוריד לה את המכנסיים. אם היא שמה יד או מזיזה את הראש אז בזה זה נגמר, ואני מקבל את זה ומכבד את זה. אני יכול להעיד שלא היה מעולם סירוב חריף של 'איך אני מעז' או משהו כזה. כל ניסיון שלי היה הדרגתי ומכבד עד כמה שאני יכול להעיד על עצמי, ובהתאם - כל סירוב היה מנומס ועדין".
אבל עובדה שנתקלת בסירוב. כלומר, הפעלת מגע פיזי כלפי בחורה שלא היתה מעוניינת בכך. אתה לא חושש שההתנהגות שלך תיתפס על ידי אישה כלשהי כהטרדה או תפגע בה?
"אני לא רוצה לזלזל באף אדם שפגעתי בו. יחד עם זאת, אם אני מנסה לנשק מישהי והיא מסרבת, קצת קשה לי להתחבר לקונספט שבו מעשה כזה באמת פוגע בה עד עמקי נשמתה. אני יכול לספר למשל על מקרה שעבדתי עם מישהי, ואחרי המשמרת התיישבנו על ספסל בעיר. דיברנו, ניסיתי לנשק והיא סירבה. ואחרי איזה חצי שעה הרגשתי שמשהו השתנה אצלה. ניסיתי שוב, התנשקנו. ואחרי התלבטות קצרה היא החליטה לבוא אליי ושכבנו. אני לא חושב שאני מתאר פה סיטואציה של הפעלת לחצים".
הפודקאסט האמריקאי הפופולרי 'רדיולאב', הקדיש לאחרונה שלושה פרקים בני שעה לנושא ההסכמה. הסדרה, שנקראת In the No מעלה מספר שאלות מעניינות ומטרידות כאחד לגבי ההסכמה הנשית ליחסי מין, והאם יש לה משמעות בעולם שבו נשים מחונכות לפאסיביות ולאי-הבעת רצונותיהן. כך למשל, משתתפת בסדרה קתלין פרסט שתיעדה ושחזרה שתי סצנות מיניות שבהן קיימה יחסי מין, על אף שלא היתה מעוניינת בכך. בשני המקרים היא אמרה לבן הזוג שלה שאינה מעוניינת, אולם הוא התעלם מרצונותיה וניסה שוב עד שקתלין נכנעה כי לא היה לה נעים לפגוע ברגשותיו.
בראיונות שנערכו עם תלמידות קולג', הודו התלמידות במקרים בהם קיימו יחסי מין למרות שלא רצו, משום שהן הביעו הסכמה בהתחלה ולא היה להן נעים לסגת ממנה; משום שחשבו שלשכב ללא רצונן יהיה אומנם לא נעים אבל פחות לא נעים מלחולל סצנה; משום שחשבו שהבחור לא יפסיק בכל מקרה, גם לו יביעו את רצונן שיפסיק. "אנחנו כל כך רגילות להעמיד את צרכיהם של אחרים לפני הצרכים שלנו", אומרת קתלין, "עד שהמדד שלנו לסקס מוצלח הוא עד כמה הצד השני נהנה".
הבעיה כאן היא משולבת: לנשים - כדואגות, מטפלות ומרצות - קשה לומר לא, ולגברים – כמי שרגילים לנסות "להוציא" סקס מנשים מתוקף תפקידם כיוזמים, קשה להבין כאשר האישה איננה מעוניינת. יש כאן רבדים רבים של סבטקסט שקשה להבינם ללא תקשורת פתוחה ותיאום ציפיות מלא בין בני הזוג, ובלעדיהם מה שעשוי להראות כיחסי מין בהסכמה עבור צד אחד, עלול להראות ככאלה שנעשו שלא בהסכמה עבור הצד השני.
זאת הסיבה שרועי מספר שהוא נמנע מהגעה למצבים אינטימיים עם נשים עד שהוא משרטט איתן באופן ברור את גבולות ההסכמה. "אתה רוצה שהדברים יהיו יותר ברורים. לא מספיק שמישהי הזמינה אותך אליה הביתה כדי שברור שיהיה סקס. שני הצדדים צריכים להגיד 'אני רוצה לשכב איתך' כדי שיהיה ברור שזה בהסכמה. אם פעם היו קופצים להרפתקאות כשבחורה היתה אומרת לך 'בוא אלי', אז בשנה-שנתיים האחרונות חשוב לך לוודא שכל הצדדים בעניין. יכול להיות שהבחורה לא היתה בעניין, שתפסת אותה ברגע של חולשה והיא רק רצתה להרגיש חיבוק. אתה לא רוצה שתהיה חרטה מצידה למחרת, ותמצא את עצמך בסרט לא נעים".
"אם יש בחורה שלא נראית לי הכי יציבה, אז אהיה זהיר יותר. אני מדבר איתה ובודק שהיא קוהרנטית, חוקר לראות אם היא לא מעושנת או שיכורה - כי זה מחוץ לתחום, או אם היא לא יציבה נפשית. היתה מישהי שדיברתי איתה בצ'ט והיא כתבה לי 'תבוא אלי עכשיו'. היא נשמעה לי במצוקה באותו הרגע, במצב רוח ירוד, אז אמרתי לה שלא מתאים. גם אם פגשתי מישהי באינטרנט והיא אומרת לי 'בוא אליי', אני אומר לה 'לא מאמי, בואי ניפגש בחוץ קודם כל'. זה לא מרגיש לי נכון לבוא אליה הביתה בפעם הראשונה שאנחנו נפגשים".
"זה עידן חדש", הוא אומר, "ואתה כבר שומע דיבורים חדשים מגברים. הם מבינים שאין להם רשות לעשות הכול, ושהם לא יכולים להשאיר את הפרשנות של הסיטואציה לעצמם. צריך לבוא מתוך כבוד הדדי ורגישות לצד השני ולהבין שיש טנגו משותף. שני אנשים מבוגרים שהחליטו להיפגש, ומבינים שגם אם היא הזמינה אותך זה לא אומר שחייב להיות סקס, ומבינים שאפשר להפסיק גם באמצע".
"היום גברים לא משאירים שטח אפור", הוא מכריז. "קודם כל נשב ונדבר, כדי לא לראות רק את הצד שלי ואת האינטרס שלי, אלא להבין שיש אדם בצד השני ולהיות קשוב לו. מי שתוקף את Me Too זה גברים שקשה להם עם הסדר החדש שבו 'הסכמה מלאה' איבדה את גווני האפור, והדברים מתחילים להיות שחור או לבן".
אם בעבר היתה נהוגה התהייה, "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?", כנראה שהשינויים של השנים האחרונות מובילים לתהייה הזהירה יותר, "כשאת אומרת כן, למה את מתכוונת?", בין אם מתוך דאגה לעצמי ובין אם מתוך דאגה לאחר. בקהילת הבדס"מ (מאנגלית, קיצור של קשירה, משמעת, סאדו-מאזוכיזם) נהוג לדון מראש על התנאים, לשרטט גבולות וקווים אדומים, ואפילו לקבוע מילת קוד שמשמעה "עצור והפסק הכול".
מי יודע, אולי הם עלו על משהו. אולי הדרך להגיע ליחסים שמתנהלים מתוך הסכמה משולבת ברצון הדדי, היא לדבר את הרצונות האלה מראש. תחשבו על זה, לא היינו נכנסים לשותפות עסקית עם אדם שהכרנו לפני יום, שבוע או חודש, מבלי לתקשר את הרצונות ההדדיים ולחתום על חוזה בכתב, אז מדוע שנכנס לשותפות מינית – גם אם זמנית – מבלי 'לחתום' על חוזה שבעל פה?
