השטן החיפאי שכב איתי ונעלם כלא היה
נכון שהילדה הגדולה שאני הבינה כבר לבד שאתה לא מעוניין, אבל זו הילדה הקטנה שבי ששיוועה למעט יחס אנושי, לאיזה הסבר קטן לסיום הרומן הקצרצר, לאיזה "זאת לא את, זה אני" שקרני. כל כך קשה היה לך להיות מבוגר אחראי, ואם כבר גמרת – אז לגמור את זה יפה?
למה לא התקשרת אליי? למה אחרי שהיית בין הרגליים שלי ונכנסת לי ללב, לא חשבת להתקשר ולומר לי, "זו לא את, זה אני", ובכך גרמת לי לחשוב, ובכן, שזו אני? מניאק חיפאי. מצאתי אותו באחת הפעמים שבהן חיפשתי בלי מפה נתיב מהיר לאהבה. פעם הייתי רומנטיקנית כזו, גומעת גם שעתיים של נסיעה באוטובוס בשביל בליינד-דייט, רק בגלל תקווה כמוסה שהוא עשוי להיגמר בסיפור אהבה.
זה ששיקר לגבי גובהו, וההוא שרק חיפש מין
מתלוננות על גוסטינג? גבר מעל 70 נעלם לי
"השטן", כך קרא לעצמו באתר ההיכרויות שבו הכרנו, פגש אותי בתחנה המרכזית בחיפה ומשם המשכנו לדירה שלו, שהתגלתה כמעוז המטאל. פסלי גולגולות פוזרו בכל מקום, גיטרה חשמלית נשענה על הקיר, מעיל העור שלו היה זרוק על הרצפה, והרבה מאוד חושך היה שם, גם באור יום. בסך הכול, בחור כלבבי (תמיד היה לי פטיש לגברים חסונים במעילי עור). הייתי צריכה לחשוד, אבל הוא היה נעים לי, השטן הזה, ואפילו שכבתי איתו מבחירה גמורה. לעת ערב, לא לפני שהוא סיפר לי את כל מה שהוא יודע על 'מופע הקולנוע של רוקי', הוא ליווה אותי בחזרה לאוטובוס. זו היתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו.
הוא לא התקשר, לא על מנת לוודא אם הגעתי הביתה בשלום (לא מתוך דאגה ולא כאקט ג'נטלמני), לא בבוקר שלמחרת, ולא ביום שאחריו. פוף. בלעה אותו האדמה. התקשיתי להבין איך אפשר להיעלם? הרי התכתבת איתי בלי סוף, הכנסת אותי לדירה שלך ולשריטות שלך, בילית איתי יום שלם והתערסלת אצלי בגוף. נכון שהילדה הגדולה שאני הבינה כבר לבד שאתה לא מעוניין, אבל זו הילדה הקטנה שבי ששיוועה למעט יחס אנושי, לאיזה הסבר קטן לסיום הרומן הקצרצר, לאיזה "זאת לא את, זה אני" שקרני. כל כך קשה היה לך להיות מבוגר אחראי, ואם כבר גמרת – אז לגמור את זה יפה?
לצערי הרב, זו לא היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתופעת ה'גוסטינג' הזו – כשגבר נעלם כרוח רפאים, כאילו מעולם לא היה ונברא. אבל אי אפשר באמת להתרגל להתנהגות מעליבה כזאת, גם כשהיא חוזרת על עצמה. לאורך שנות הרווקות שלי, בכל פעם מחדש חיכיתי לטלפון שלא הגיע, ובכל פעם מחדש שאלתי את עצמי אם כל הסימנים הראו שהוא בעניין, למה בכל זאת הוא לא התקשר? דחייה אחר דחייה אספתי אותן, אבל מכולן הדהימה אותי ההיעלמות של השטן שהיתה כל כך לא צפויה, בכלל לא מתנצלת ומאוד מעליבה. כן, גם מבחור שמכנה עצמו "שטן" ציפיתי לקצת חמלה אנושית.
בכל לילה לפני השינה קיוויתי שהוא יבוא לתת לי תשובות, לפחות בחלום. הוא אכן הופיע לי בחלומות, אך מעולם לא היתה שם תשובה, רק געגוע, כיסופים לא ברורים למישהו שלא היה ולא נברא. חשבתי שאולי באתי עם עודף ציפיות ושהוא הריח אותן ממרחקים, כמו חיה ששועטת לעבר הטרף המדמם שלה. התנהגותו המבזה הובילה אותי למסקנה אחת ויחידה, שאני לא מספיק שווה. לא העליתי על דעתי שמדובר בדייג שממילא לא חיפש קשר זוגי או אולי בשפן שנמלט מאינטימיות (ללא ספק הוא היה פחדן מספיק כדי לא להיפרד ממני כמו שצריך). לא תיארתי לעצמי שיש סיכוי קל שזה הוא ולא אני.
מעניין אם אי פעם שיער בנפשו עד כמה הוא חיבל לי בהערכה העצמית, מנביט בתוכי זרעים של חרדת נטישה, שגדלו עם השנים עד שהפכו ליער עבות, סבוך ואפל. 15 שנים אחרי אותו הדייט, יש לי ווייז כדי להגיע לכל מקום, אבל אין לי ווייז כדי לצאת מיער העבות הזה ולהגיע למנוחה ולנחלה. אני עדיין תועה בחיפושיי אחרי האהבה, חיה תחת אימת חרדת הנטישה. אולי הפחד הזה מדחייה זה מה שמחבל בחיי האהבה שלי, ומרחיק אותי מלחוות זוגיות אמיתית. הרי היום אני מראש כבר יודעת לצפות לרגע הזה שבו הבחור אליו נסעתי ייעלם ולא יתקשר.
