"את לא זוכרת אותי? שכבנו פעם"
לקח לי זמן לזהות מי זה. נפרדנו לפני 13 שנים, מי זוכר אותו בכלל? האמת היא שאני. אני זכרתי אותו, אבל שיקרתי רק כי הוא שיקר לי קודם
מספר טלפון לא מוכר הופיע על צג הטלפון. מיד חשתי פרץ של אדרנלין בגופי. לא כי ציפיתי לירושה מדודה עשירה או כי הסתבכתי חלילה עם השוק האפור. הלוואי. החיים שלי פשוט משעממים לתפארת, כך שכל שינוי בשגרה משמח אותי. גם כשסוגת השיקה מג'דרה אינסטנט בדקה התרגשתי, וכשמצאתי בפנים שערה דיברתי על זה שבוע והתיישבתי, חדורת סיפוק, לכתוב מכתב תלונה זועם, שבעקבותיו קיבלתי חבילת פיצוי חדשה. שנת 2018 הייתה בהחלט שנה נהדרת. התנערתי מהפנטזיה שמחלקת שימור הלקוחות של סוגת רואה בי פוטנציאל לשמש כפרזנטורית בקטלוג קטניות סתיו-אביב, ותהיתי - של מי המספר הזה? סלטי מיקי? שלמה יידוב? בחנתי שוב את המספר. לא, מעולם לא נתקלתי בו.
"נעה?" נשמע קול גברי וידידותי.
"כן...?", אישרתי בחשדנות. "מי זה?"
"את לא מזהה?"
הקול שלו היה לי מוכר, רק לא ידעתי מאיפה. "אנחנו מכירים?"
"שכבנו פעם".
"איך היה?"
"גרוע", הודה הקול.
השתתקתי במבוכה. "נמרוד?"
"לא".
"אלון?"
"גם לא".
"גיא!"
"לא, לא. זה עידו".
"אה!", נזכרתי. "עידו ראובן?"
"מה? לא! זה אני, עידו-דו. אני חושב שהפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בגיל 16".
"אה, נו, מאיפה יש לך את המספר שלי? נפרדנו לפני 13 שנים. מי זוכר אותך?", שיקרתי, אבל רק כי הוא שיקר לי קודם.
היינו בלתי נפרדים
דווקא זכרתי אותו טוב מאוד, את ה'שקרן-זבל' הזה. היינו באותו גן-ילדים ועידו רצה לשחק איתי, אבל אמרתי לו שבנים זה איכסה, אז הוא אמר שהוא בת ועד כיתה ג' האמנתי שהוא בת עם בולבול. זה היה השקר הראשון שלו, של הבן זנאי הזה. מפה לשם, אני ועידו היינו בלתי נפרדים, כמו קראק וזונה, מיילי סיירוס וזיבה. בתיכון, כשגילינו את המיניות שלנו, הגענו למסקנה שזה שחשקה בו נפשנו נמצא ממש מולנו, אז חיש מהר הפכנו לזוג.
הייתי מאוהבת בו עד מעל הראש וחשבתי שגם הוא בי. כבר התחלנו לתכנן איפה נטייל בעולם אחרי הצבא, דמיינו את החתונה שלנו ותקענו נעצים במפה על גבי אתרים היסטוריים, מוזיאונים, סמים ומקומות אופציונליים לכת שננהיג ביחד עם מלא נתינים. ככה נחיה עד שנמות. זה היה השקר השני. ואז, בגיל 16, שכבנו בפעם הראשונה. באמת היה גרוע. עידו הדליק נרות ושם מרווין גיי ברקע. לקח לי רבע שעה להלביש לו את הקונדום ולו לקח חצי שעה להבין שהוא מנסה לחדור למפשעה שלי. ואז לי ממש כאב והוא גמר אחרי דקה.
ישר אחרי שהפכתי מנערה לאישה, נראה לי, התיישבנו לארוחת שישי משפחתית בבית של עידו, והרגשתי אווירה שונה. כאילו משהו טוב עומד לקרות. אימא שלו הכינה ארוחת ערב בהשראת יהדות קרקוב. הבית היה מסודר למופת והטשולענט הכיל שפע מיני שעועית עם טוויסט של גרגירי חומוס, תופעה שהייתה מתרחשת בביתם רק בחג או כשהדודה מאל.איי הגיעה לבקר.
ואז, עוד לפני שהספקתי לנעוץ את המזלג בשניצל, מלכה לא הצליחה עוד להתאפק ופלטה בהתרגשות שקידמו אותה בעבודה, שסוף-סוף יהיה להם מספיק כסף ושהם עוברים לשליחות בבלגיה שהאדריכלות בה מ-ד-ה-י-מ-ה. הרגשתי שהשטיח והרצפה והאדמה נשמטים מתחתיי והשמיים מעליי. עידו ובני משפחתו צרחו מהתרגשות ואני מחאתי כפיים כשמלכה הזונה תיארה בתיאטרליות כיכרות וקתדרלות ושלפה כרטיסי טיסה לכל יושבי השולחן פחות אחד, כי אני הזרת שלא הכינו לה דייסה. והם הלכו. כולם הלכו לג'מבו ורק אותי השאירו לבד. אחרי שהתפניתי לשירותים לבכות, עידו הבטיח לי שנשמור על קשר ושהוא יבוא לבקר. זה היה השקר השלישי והכואב מכולם, בעקבותיו נותרתי עם לב שבור, קושי אינפנטילי בשימור מערכות יחסים ואובססיה לקטניות עד עצם היום הזה. הסוף.
"אז למה אתה מתקשר פתאום?", ניערתי מעצמי את העבר. "אתה לא בבולגריה או משהו?"
"חזרתי, וחשבתי עליך. חשבתי שאולי ניפגש לאיזה דייט. מחר, מבחינתי".
"מחר? תן לי לבדוק. וואי, לא יודעת, די עמוס לי", עלעלתי ביומן הדמיוני שלי.
"אז אפשר שבוע הבא".
"אה, קטע, אני כן יכולה מחר. התפנה לי בדיוק משהו, חשבתי שלא, אבל כן". אין מצב שאני מחכה לשבוע הבא.
הקאמבק
וכך היה. ביום שלמחרת השיחה הוצאתי שחורים, רכשתי מסיכת בד קוריאנית והצמדתי לפניי רק לאחר שקראתי בקפידה את הוראות השימוש. קרצפתי וגילחתי את גופי, גם באזורים האסטרטגיים, ולבשתי את השמלה השחורה הקטנה שלי. יש לי אחת כזאת בארון. לאחר כשעתיים של הכנות הגעתי לדלת בכתובת שעידו מסר לי. הדלת נפתחה ומולי עמד גבר בן 30 שנראה כמו עידו, רק כאילו מתחו לו הפנים והלחיים שלו תפסו מלא נפח, והאף שלו נראה נורא בודד באמצע הפנים הענקיות שלו. בזרועות, היכן שהיו לו פעם שרירים, היה עור רופס ובצקי עם מעין נמשים.
"וואוו, עידו-דו, אתה נראה מדהים!", חיבקתי אותו.
"גם את. ואת מריחה אותו הדבר. כנסי, יש יין אדום".
"אין בירה?", התבאסתי.
"אני לא כל-כך שותה, ויין נראה לי הכי הגיוני".
"גם טוב. יפריע לך אם אני אעשן?"
"אני מעדיף שלא", עיקם את פיו. "אבל אם את חייבת אז את יכולה לפתוח את החלון ולעשן עם הפנים בחוץ".
"אני חייבת".
מזגתי כוס יין ועישנתי. עידו סיפר לי על אירופה, לימד אותי כמה מילים בצרפתית, סיפר לי שהוא הפך לטבעוני, אבל מסיבות בריאותיות ולא אידיאולוגיות, ושגם ככה כרובית זה הדבר שהוא הכי אוהב, אז זה לא כזה נורא. ואז הוא גם סיפר לי על הכלב שלו שמת מסרטן, אבל שזה בסדר כי גם ככה הוא היה זקן, ושקשיו זה רק הקצה של האגוז שהוא בעצם גדול הרבה יותר. הנהנתי ונשפתי עשן אל עבר החלון, תוהה מה יקרה אם אקפוץ. אם זה רק לשבור רגל, אני עושה את זה, אבל יש סיכוי למכה רצינית בראש. מצד שני, במקום לצלוע יומיים אני אוכל לקבל פיצויים גבוהים, אז זה לא כזה נורא.
שניה לפני שקפצתי לעבר עתיד רפואי וכלכלי לא ידוע, עידו הציע שנלך לחדר המיטות. מיד זקפתי אוזניים. עם כמה שהסקס הראשון היה מזעזע, זכרתי טוב מאד שעידו ידע מה לעשות עם הידיים ואיך. וזה בטוח עדיף מלקפוץ. הוא שם מרווין גיי ברקע, עמעם אורות ועטה את הקונדום במהירות. לא הספקתי להתניע וכבר הפכנו לגוף אחד. יאמר לטובתו, השנים אכן היטיבו עם עידו ששילש את יכולותיו והחזיק מעמד כמעט 3 דקות מלאות. אני יודעת, כי הסתכלתי בשעון.
"וואו, היה מדהים. כמו פיצוץ", נפעם עידו.
"כן", הנהנתי.
"יש אוכל של אימא שלי במקרר אם את רוצה".
"לא סובלת את האוכל של אימא שלך".
"את דווקא נורא אהבת אותו פעם".
"כבר לא".
אחרי אותו ערב הרגשתי אכזבה עצומה ביחד עם הקלה גדולה עוד יותר. מצד אחד, התבאסתי שאותו עידו שעדיין הייתי מאוהבת בו מגיל 16 ועד לפני שעתיים, הוא בכלל לא בשבילי, ושכל אותן השנים שהעברתי במחשבות על "מה היה אם" היו טיפשיות. מצד שני, אני כל-כך שמחה שהוא טס לבלגיה כי אחרת הייתי נשואה היום לגבר משעמם עם לחיים ענקיות, וחמותי הייתה מלכה הזונה. חבל רק שלא ידעתי את זה לפני 13 שנים.
