"רציתי שיהיה לו טוב. לא באמת נהניתי"
"ברגע שאתה אוהב מישהו אתה רוצה שהוא יהנה, אתה רוצה שיהיה לו טוב", היא אמרה לי, אבל מה אם אגיד לכם שהדבר הכי טוב שנוכל לעשות למען האחר הוא להיות עצמנו?
למי אין סיפור סקס מביך? זה יכול להיות מוט וילון שנופל לפתע על הראש או שמן סיכה שמחליק ויוצא מכלל שליטה. באותם רגעים, כל מה שעולה לראש זאת השאלה האם לבכות או לצחוק, ואני אישית מעדיפה לצחוק. כי מעבר לכל סיפור מיני משעשע, מתחבא משהו עמוק יותר, חוויה של בדידות, תקווה או אכזבה, שלפעמים נשים פחות נוטות לדבר עליה.
עוד בנושא:
צפו: הוא כל הזמן בודק אם גמרתי
"פעם BDSM היה סוד. היום זה כבר מיינסטרים"
לא מזמן יצאתי עם חברה אהובה לבירה, והתעדכנו קצת על מה חדש בחיים, בעבודה, האם יש זוגיות או אהבה חדשה. במהלך הערב היא סיפרה לי על הרגעים שבהם ויתרה על עצמה כשהייתה בזוגיות עם בחור שאהבה. "לא היה לי חשק באותו זמן. לא נהניתי מזה ולא רציתי את זה באמת", הודתה בפניי, "אבל ברגע שאתה אוהב מישהו אתה רוצה שהוא יהנה, אתה רוצה שיהיה לו טוב", סיכמה.
התחברתי לדברים שלה כי אני מכירה את ההרגשה שלפעמים לא בא לנו כי עברנו יום קשה, כי משהו מטריד אותנו או שסתם אנחנו לא במוד, והשיחה איתה החזירה אותי למקום שבו גם אני הרגשתי שאני רוצה לצאת טוב מול הגבר שמולי ולא לעשות סרטים. באחד הערבים יחד, הוא אמר לי דברים קשים. רציתי להגיד לו שהוא פגע בי אבל לא אמרתי דבר. באותו רגע הרגשתי מועקה, והמחשבה היחידה שחלפה לי בראש הייתה - אם תדברי על זה את תצאי בחורה דרמתית, הוא יגיד שאת עושה סרטים (שזה קצת מצחיק כי אני באמת עושה סרטים במקצועי).
אבל ההרגשה הזו שמשתקת פתאום וגורמת לנו לרצות את הצד השני, הפחד זה מלהיות מקוטלגת כ"דרמטית" אם רק אדבר, מסתבר שלא רק לי היא מוכרת. יש משהו חזק ואוניברסלי בנשיות מכיוון שאישה היא אישה לא משנה איפה גדלה, מה השפה אותה היא מדברת או למי היא מתפללת. כולנו חווינו חוויה כזו או אחרת שבה הרגשנו את כובד הסטיגמות; את הצפייה חברתית המקובעת שמונחתת עלינו ודורשת מאיתנו לציית לרצף התנהגויות שקובעות "מהי נשיות נכונה".
יש לי חברה מבוגרת ממני שאומרת שבין גברים מתנהל שיח שנאמרים בו משפטים כמו, "אצלי היא גומרת 50 פעם בערב" או "אני גורם לה לגמור והיא עושה קולות חזקים, אז היא נהנית". הדיון הזה לא רלוונטי כי הגמירה או האורגזמה היא שלי, אף אחד לא יכול לקחת לעצמו את הבעלות על זה, כמו שאמרה לי חברתי. לכל אחת מאיתנו יש את החופש לגמור באיזו צורה שבא לה, אבל גם פה נשים מרגישות את הצורך לרצות. אותה חברה שבוגרת ממני סיפרה שכשהייתה צעירה יותר הייתה "דופקת חשבון יותר", לדבריה. "הייתי ילדונת, הייתי הרבה יותר מרצה, והייתי הרבה יותר מתחשבת", היא אמרה.
יש משהו משחרר בלראות אותה מדברת כך היום מתוך מקום בשל ובוגר. יש תחושת שיחרור אדירה בלהודות שוויתרת על עצמך, על האמת והאותנטיות שבך, ומהמקומות האלו לאפשר לעצמך לצמוח כאישה בשלה שקשובה לגוף שלך ולרצונות שלך. הצורך הזה לרצות את האחר, לשמור בבטן ולא להשתחרר ולעשות מה שבא לך, משפיע על כולנו, במידה כזאת או אחרת. ואני אגלה לכם סוד - גם לגברים זה קורה.
לפני כמה שנים יצאתי עם גבר שלאט-לאט הבין שהנטיה המינית שלו היא לעבר גברים. ערב אחד, במהלך הסקס, הוא התחיל לדבר אליי כאל גבר והשתמש בפעלים ממין זכר. הוא כל כך נבהל מעצמו עד שאחרי אותו לילה הוא פשוט נעלם, ניתק איתי קשר וחסם אותי מכל אפליקציה אפשרית. חוסר האותנטיות כלפי עצמך קיים גם אצל גברים חזקים.
החשש להשתחרר ולהיות מי שאתה בלי להתנצל, הוא פחד שקיים בכולנו, ממש כמו הרצון להיות נאהבים והפחד לאבד או לפגוע. לכן, לא חשוב את מי אתה בוחר לאהוב או עם מי את מתעוררת בבוקר, יהיה זה גבר או אישה, מה שחשוב הוא שנאפשר לעצמנו לקבל את מי שאנחנו באמת, להיות מי שאנחנו בלי להתנצל על זה, להצליח להשתחרר ליד בן או בת הזוג שלנו ולדבר איתם בפתיחות.
כותבת הטור היא עדי סאב, בוגרת המחלקה לאומנויות המסך בבצלאל, שיצרה את הסרט "תאוות בשרים" העוסק בנשיות, מיניות ובסקס עבור תערוכת הסיום בבצלאל.
לפנייה לכתב/ת 
