"הפכתי לשפן ניסיונות של מחקרים מיניים"
שירלי גל החליטה שהיא מנסה על עצמה כל מיני מחקרים שמצאה ברשת ועוסקים במיניות הנשית. במשך שנתיים היא נברה וניסתה, גילתה דברים על עצמה ועל הגוף שלה ולבסוף כתבה הרצאה שמטרתה לעזור לנשים אחרות להכיר את עצמן טוב יותר. "נשים שמעולם לא גמרו פשוט לא יודעות מה לעשות כדי להגיע לשם. אנחנו לא תמיד מחוברות לפנטזיות שלנו ולא תמיד מיישמות את מה שדווקא אפשר ושווה ליישם", היא אומרת
"לאחרונה הפכה האורגזמה הנשית לאיזה עניין אופנתי, כאילו שכולן נהנות ורטובות ועושות מלא סקס כל הזמן, וחיות בארץ שלא חם בה ביולי-אוגוסט, ומדלגות בין מלא חדי קרן שמסתובבים להם בחוץ חופשי. הסתכלתי על זה ועד לפני כמה שנים הייתי בטוחה שיש איזה משהו שדפוק בי, שגורם לזה שאיכשהו רק לי לא נשאר", כותבת שירלי גל בהסבר על ההרצאה החדשה שהשיקה, "המסע לאורגזמה הנשית".
כן כן, הסופרת והפרסומאית החייכנית והנועזת, שחצי מהפוסטים שלה בפייסבוק עוסקים בסקס, וכותבת בשנתיים האחרונות טור מאוד פתוח מינית על כך ל'הארץ', לא תמיד הגיעה לאורגזמה ובילתה זמן רב בלתהות האם היא נמנית עם הנשים שפשוט לא מסוגלות לגמור. אבל שירלי לא ויתרה לעצמה. כגיקית מדופלמת, יוצאת יחידת 8200 שרגילה לקרוא מחקרים אקדמאיים ויודעת היטב להתעסק עם נתונים ולעבד אותם, היא החליטה לקרוא כל מאמר שמצאה ברשת ובספרות המדעית על המיניות הנשית, לבדוק, להתייעץ עם חברות וחברים ומומחים וסקסולוגים, ולנסות על עצמה את הדברים שספגה ולמדה.
התוצאה? לא רק שהאורגזמות התחילו להגיע – ובקצב מסחרר, הן גם הפכו לחזקות יותר, והמודעות של שירלי אל הגוף שלה גדלה. "ההרצאה שלי מבוססת על דברים שלמדתי, בין היתר כשעבדתי על הטור שלי", היא אומרת. "כשהציעו לי לכתוב טור סקס, חשבתי עם עצמי הרבה זמן על מה אני הולכת לכתוב בו, ואיזו זוית אני הולכת להביא. בעולם האוכל למשל, יש טורים של תזונאיות וטורים של בשלניות, ואני בחיים לא קראתי טור של תזונאית שממש אהבתי והתחברתי אליו, אבל אני כן חובבת טורי מתכונים שכתובים היטב.
"אז אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות הבשלנית של הסקס. עליי להבהיר שאני לא סקסולוגית ואין לי כוונה להיות סקסולוגית. אני לא שם. מה שאני כן רוצה לעשות זה לקחת את כל הידע שאני יכולה להשיג מעולמות והמחקר והאקדמיה ולבחון אותו על עצמי. החלטתי שאני אהיה שפן הניסיונות, ואז גם אדע אילו מחקרים מהימנים ואילו לא. לפני שהתחלתי את הטור לא ידעתי כלום. לא ידעתי איך נראה הדגדגן מבפנים, לא איך אנחנו נרטבות... כבר ידעתי שאני יודעת לגמור, אבל לא ידעתי איך המנגנונים הפנימיים שלי עובדים. אני יכולה להגיד לך שמרגע שהבנתי אותם ומרגע שלמדתי איך הגוף שלי עובד, גם הגמירות שלי התחזקו משמעותית".
איזה כיף!
"הדבר השני שקרה לי עם העבודה על הטור הוא שהתחלתי לחיות בשלום עם הפנטזיות שלי כי הבנתי עד כמה זה נפוץ ועד כמה זה קיים אצל כולם, והרגשתי הרבה יותר נוח איתן. למרות שבואי, לא הייתי ביישנית גדולה לפני כן", היא אומרת ומתגלגלת מצחוק. "וכן, ברור שאת צריכה מידת מה של אקסהיביציוניזם כדי לכתוב וכדי בכלל לדבר על סקס בפתיחות".
יש משהו מאוד אמיץ לדעתי בלכתוב על מין כשאת רווקה, כי ברור לכולם שישראל היא מדינה שמרנית וגם מקום מאוד שיפוטי.
"זה סוויץ' שעשיתי ממש בהתחלה. כן היה רגע של - מה אני עושה פה? והיה ברור לי שברגע שאני נכנסת לשם זה 'נגעת–נסעת'. מצד שני, גם היה לי ברור שאם אני כותבת טור סקס, אז אני כותבת אותו על עצמי ומספרת בו על החוויות שלי, כי מבחינתי ככה אני לומדת וככה מעבדים חומר הכי טוב. זה היה או לתת את האמת שלי או לא לתת בכלל, והיו כמה רגעים של התלבטות בנוגע להאם אני באמת הולכת לשים את האמת ככה בחוץ, ואז אמרתי, טוב, מה כבר יכול לקרות?", היא אומרת ושוב מתגלגלת מצחוק.
טורה של שירלי גל הוא אכן יצירה ארוטית שכולה כנות אותנטית. כל טור שלה נפתח בתיאור מאוד ויזואלי של סצנת סקס לוהטת, על גבול הפורנוגרפית. את מאוד חושפנית בטורים שלך, אני אומרת לה. מישהו מהמשפחה שלך העיר לך על זה? "אמא שלי בהתחלה עשתה איתי שיחה על רקע כבוד המשפחה כזה, של 'מה, שירלי, כמה עוד את הולכת לחשוף?', ואמרתי לה, 'כמה שצריך'".
מצחיק.
"אגיד לך משהו מתיימר - אני מרגישה שיש פה איזושהי שליחות, וקיבלתי המון תגובות מנשים וצעירות שכתבו לי, 'שירלי, עזרת לנו לגמור!', שזאת מחמאה אדירה עד כדי הבכה", היא אומרת משועשעת. "כי יש את ה-'וואו, אהבתי את הטור האחרון שכתבת', ויש את 'הטור הכך וכך שלך גרם לי לגמור כך וכך' או 'קראתי את הטור שלך ואוננתי'".
נשמע כמו תוצר הגיוני של הפתיחות שלך. כשאדם נפתח, גם אנשים מרגישים נוח להיפתח אליו בחזרה.
"לגמרי, וזה גם מעודד אותך להמשיך לכתוב עוד, אבל ברור שיש גם תגובות מבאסות. למשל דייטים? אז אני לא יוצאת לדייטים. נרשמתי שוב ל'אוקיי-קיופיד' אחרי שלא הייתי שם הרבה שנים, וכמעט כל הודעה שנייה התחילה ב'קראתי את הטור שלך'. זה הביך אותי ולא ידעתי איך אפשר להמריא את זה משם. הרגשתי שברגע שמישהו קרא את הטור שלי, אין שום סיכוי בעולם שאני האמיתית אוכל לעמוד בפני הפנטזיה שהוא כבר יצר לעצמו בראש. כאילו וואנס קראת את הטור, אז כבר יש לך איזשהו אימג' לגביי שיצרת לעצמך, ואין שום סיכוי שאני אי פעם אוכל להשתלב בתוכו".
את בעצם מייצרת לעצמך תדמית שמאוד קשה אחר כך להשתחרר ממנה.
"בול. אז אני לא יוצאת לדייטים עם אנשים שלא מכירים אותי, רק עם כאלו שיש בינינו היכרות מוקדמת. יש לזה עוד השלכות, כמובן. אני פרסומאית במקצועי, ומאז שהתחלתי עם הטור גיליתי שיש חברות שאני כבר לא יכולה לעבוד איתן, כי העיסוק שלי בכתיבה על סקס פחות מתאים לערכי המותג שלהן. מצד שני, בואי, יש לזה גם בנפיט מטורף שזה קודם כל, היכולת לגעת באנשים ואשכרה לעזור לנשים לעשות שינוי, גם אם קטן. זה כל כך ממלא לך את הנפש כשמישהי אומרת לך, 'גמרתי לראשונה בחיי הודות למשהו שגיליתי בטורים שלך'. או כשנשים בתחילת שנות העשרים שלהן שואלות אותי שאלות בפרטי. ממש עכשיו מישהי כתבה לי, 'אני לא בטוחה שגמרתי כי זה היה נורא קצר', אז אמרתי לה שאני לא יודעת בדיוק מה היה שם, אבל כנראה שהיא כן גמרה", היא אומרת ושוב צוחקת.
"אנחנו לא מדגדגים את קצה המידע שאמור היה להיות לנו על המיניות הנשית"
בהרצאתה היא מספרת קודם כל על הגילויים שהפתיעו אותה בנושאי מין ומיניות, אותם היא משלבת בגיפים משעשעים ובטיפים להעמקה ולמידה נוספת. "גיליתי למשל שתחום המיניות הנשית הוא אחד הנושאים הכי פחות נחקרים בעולם בערך", היא אומרת ומוסיפה: "האם ידעת שרק בשנת 98 הצליחה החוקרת הלן או'קונל להסביר איך נראה הדגדגן מבפנים? בכלל, במשך שנים רבות מדי, הדגדגן פשוט הודר מספרי האנטומיה".
גל מציינת שבעוד שהפין מתואר בפרטי פרטים באיורים אנטומיים ובספרי לימוד רפואיים על גוף האדם, הדגדגן משום מה נותר איבר כמוס שיש להצניע ואפילו לצנזר. "עד 1948 ספר הלימוד 'האנטומיה של גריי' בחר שלא לסמן את הדגדגן כלל. משום מה העורכים החליטו לצנזר אותו. אחת הסברות היום לגבי מיעוט העניין בנושא, היא שחברות התרופות לא רואות במיידי כיצד הן יכולות לייצר מזה כסף, בניגוד לוויאגרה למשל", היא אומרת.
"אגב, גם המחקרים עצמם בעייתיים, בייחוד אלו שמבוססים על שאלונים. הרי מחקרים שנעשים בקולג'ים באמריקה - מי עונות על המחקרים האלה? עונות עליהם מראש נשים שהן גם ככה בעד הנושא ופתוחות לגביו, ואם מלכתחילה אין לי גישה למיניות, אז הסיכוי שאני ארגיש בנוח לענות על שאלות על הנושא הזה נמוך עד לא קיים. באופן כללי, המידע שיש לנו היום על המיניות הנשית לא מדגדג בכלל את קצה המידע שאמור היה להיות לנו, ואנחנו רק בהתחלה של הדבר הזה".
"לדעתי גם היה קושי מאוד גדול לכל מיני גברים לאורך ההיסטוריה לקבל את העובדה שלנשים יש איבר בגוף שכל תפקידו הוא עונג מיני", היא מוסיפה. "האם ידעת שבימי הביניים ממש אילצו נשים להגיע לאורגזמה? לדעתי זה כנראה הזמן שבו הומצא הזיוף", היא אומרת משועשעת.
מה, כדי שיעזבו אותן בשקט?
"נראה לי", היא צוחקת. "רואים את זה בכל מיני תיעודי רפואה ישנים".
לאחרונה חברה שאלה אותי אם אני חושבת שכל אישה יכולה להגיע לאורגזמה. מה דעתך?
"מאז הטור שלי, הרבה נשים כותבות לי בפרטי, 'אני לא מצליחה לגמור' או 'אני חושבת שאני לא יכולה לגמור', ואני שואלת אותן כל הזמן מה הן ניסו לעשות כדי להגיע לשם. למה אני שואלת את זה? כי עשו מחקר בקרב 500 נשים שסובלות מאן-אורגזמה מאובחנת, כלומר נשים שרופאים אבחנו ככאלו שלא מסוגלות להגיע לאורגזמה. אז נתנו להן מאג'יק-וונד של טאצ'י (ויברטור למנוסות בצורת מיקרופון, ל.ש) ואמרו להן לאונן בתנועת גלים במשך 20 דקות.
"את יודעת מה קרה? מסתבר שלא פחות מ-93% מהן הצליחו לגמור! זה נתון משוגע לגמרי, וזה אומר שהרבה פעמים אנחנו פשוט לא יודעות מה לעשות כדי להגיע לשם. אנחנו גם לא תמיד מחוברות לפנטזיות שלנו ולא תמיד מיישמות את מה שדווקא אפשר ושווה ליישם. אנחנו לא חוקרות את עצמנו מספיק בדיוק כמו שאנחנו לא מדברות על זה מספיק, לא עם עצמנו ולא עם בני הזוג שלנו. נשים גם בשנת 2019 לא מכירות מספיק את הגוף שלהן, את הרצונות שלהן, והן לא מספיק בקשר עם עצמן. כמובן שבסוף-בסוף, המטרה היא לא אורגזמה אלא אינטימיות, אבל זה כן יכול לקדם אותנו ולגרום לנו להרגיש טוב יותר".
בוודאי.
"אנחנו יודעות היום שאורגזמה למשל מאריכה תוחלת חיים ומעלימה קמטים".
נו, רק בשביל זה צריך לגמור.
"רק בשביל זה! ואם זה לא משכנע, אז אני לא יודעת מה כן".
