להביא ילד לבד? ההחלטה הטובה בחיי
רווקות אחרי גיל 30 נאלצות לא פעם להחליט האם הן מביאות ילד לבדן או ממשיכות בחיפושים אחר האהבה הגדולה. הלנה, צליל וטליה הן שלוש נשים שהחליטו שהן לא מחכות יותר. אלו הם הסיפורים שלהן
מגיע השלב שבו רווקות אחרי גיל 30 נאלצות, בין אם הן ירצו בכך ובין אם לא, להתמודד עם הפיל הוורוד שיושב באמצע החדר שלהן, ומפציר בהן להחליט אם ברצונן להמשיך לחפש אחר אביר חלומותיהן כדי לבנות איתו משפחה בישראל, למרות תקתוקיו של השעון הבילוגי, או פשוט ללכת על זה לבד. הלנה, צליל וטליה הן שלוש נשים שהחליטו שהן לא מחכות יותר, ומביאות ילד לבדן. אלו הם הסיפורים שלהן.
טליה סנדרס: הבן שלי יודע שאין לו אבא
התגרשתי לפני 8 שנים והגעתי לגיל 39 עם ההבנה שאני מאוד רוצה ילד, אבל שעדיין לא פגשתי את הבחור שאיתו אני רוצה לעשות את זה. בסוף הלכתי לבנק הזרע, אחרי המון התלבטויות. הבנתי שאם אני מחליטה ללכת על זה אני בעצם מוותרת על זוגיות, לזמן הקרוב לפחות. היה לי הריון תקין לגמרי, ילדתי בשבוע 42 וביום הולדת של אימא שלי, זכרונה לברכה. הכול הרגיש מכוון ובעיקר נכון. היו הרבה קשיים בכל התהליך הזה - המחשבה על להתמודד עם צירים למשל כשאני בלילה לבד בבית, או דאגות כמו איך אסתדר להגיע בכוחות עצמי לבית החולים. בסוף כמובן שהסתדרתי - מצאתי נהג מונית שידע שאם אני מתקשרת, הוא מיד בא לקחת אותי.
גם אבא שלי עזר בכל התהליך הזה, והיה לצידי לכל אורך הדרך. גם גידול הילד היה קשה, אבל שוב, מסתדרים. יש עזרה ובייביסיטר וזה עובד. הקושי הראשון הגדול שהתמודדתי איתו היה כשהגעתי הביתה לבד עם תינוק בפעם הראשונה. דודה שלי הייתה איתי בלילה הראשון, אבל בלילה שאחרי לא ידעתי מה אני עושה ונלחצתי. למזלי, יש לי אינסטינקט אימהי שפשוט עבד לבד והסתדרתי.
היום אני יכולה לומר בלב שלם שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי. זה סידר לי את החיים ועשה אותי מאושרת בכל יום מאז. אני ממליצה לכל מי שמתלבטת לגבי זה, פשוט לעשות את זה. ולגבי החסך של אבא בחיים, אני לא מאמינה בזה. הבן שלי כיום יודע שאין לו אבא, אבל דואג לספר שיש לו אימא, ודוד, וסבא וסבתא, ושאימא זה כמו אבא ושזה מצוין. הבן שלי הוא ילד מאושר ושמח, ולא מרגיש שום חוסר של אבא בחיים שלו. יש היום כל כך הרבה סוגים שונים של הורות היום, כך שהוא לא כזה שונה מהילדים האחרים. אני לא רואה השלכות שליליות על הילד שלי.
כן היו לכך המון השלכות על סגנון החיים שלי, כמובן. עד אז תמיד עבדתי בתחום האופנה והשיווק, אבל ידעתי שאם אני הולכת לעשות את זה לבד, אני חייבת להחליף עבודה כדי שיהיה לי יותר זמן איתו, אז החלפתי מקצוע והלכתי לעבוד בתור גננת. למזלי, גיליתי שזה ממש הייעוד שלי ואני נהנית מכל רגע, והכול בזכותו!
אין ספק שלהביא ילד לבד לעולם זה לא מובן מאליו, אבל אם את מרגישה שאת רוצה להיות אימא, אין שום דבר שיכול לעמוד אל מול הרצון הזה. כל ההנאות שהיו לי בחיים לפני לא משתוות להנאה שיש לי מהילד שלי. נכון שזה קשה מאוד - גם לקחת את ההחלטה לעשות את זה לבד וגם לגדל אותו לבד, אבל מצד שני, זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים ואני לא מתחרטת על זה לרגע.
אני בעצמי רואה יתרון בזה שאני אם יחידנית - אין לי את האכזבה מבן הזוג, אין לי את הריבים ואת הקשיים שיש לזוגות נשואים שיש להם ילדים. אני שומעת מחברות שהן ממורמרות כי בני זוגן לא נמצאים כמעט בבית ושהכול נופל עליהן, אבל לי אין ממי להתמרמר וממי להתאכזב. זה לא קל, אבל אפשר לעשות את זה, בייחוד אם יש לך עזרה מהמשפחה. מה שבטוח זה שאריאל שינה לי את החיים. ילד זה משהו שלא הייתי מוותרת עליו.
הלנה אמינוב: אם זה מרגיש לך נכון בבטן, לכי על זה
בגיל 37 פשוט התייאשתי. זה היה אחרי הרבה שנים שבהן חיפשתי זוגיות ולא מצאתי אחת. כמובן שזה לווה גם בלחץ של הגיל הביולוגי שלי ולחצים מצד המשפחה, עד שלבסוף החלטתי שאני פשוט עושה את זה לבד. אני גם עצמאית במקצועי, והייתי צריכה לעשות תכנוני מס כדי לצאת לחופשת לידה ולא לפגוע בהכנסות שלי. זה לא היה תהליך פשוט בכלל. הסיבה העיקרית שעשיתי את זה לבד היא שהגעתי להחלטה מושכלת שאם לא אלך על זה עכשיו, אני עלולה להתחרט על זה כל חיי. ברור אבל שאם לא היה את הלחץ של השעון הביולוגי, אולי הייתי מחכה עוד. בהחלט יכול להיות.
הקושי הגדול ביותר בכל התהליך שעברתי היה חוסר הוודאות. אני לא מבינה איך עדיין אף אחד לא הרים את הכפפה ויצר מוצר שמאגד ליווי מלא לתהליך הזה, של הבאת ילדים לבד לעולם. יש כל כך הרבה אפשרויות וממשקים שצריך להתמודד איתם: הבדיקות הראשוניות, בחירת התורם, איך בוחרים - בארץ? בחו"ל? איפה עוברים את הטיפולים? מה סיכויי ההצלחה של התהליך? כמה זה יעלה לי? ומה יקרה לאחר הלידה? ובכלל, איך מתמודדים עם ילד לבד?
לאף אחד לא היה את התשובות עבורי והיה עליי לחפש אותן בעצמי. למזלי, יש לי משפחה תומכת וסביבה מחבקת שעוזרת לי ומלווה אותי בתהליך, וגם תלווה אותי לאחר הלידה. בסופו של דבר, אני מאוד מרוצה ושלמה עם ההחלטה שלי. אני יודעת שאוכל להתמודד עם כל מה שיגיע אחרי שיהיה לי ילד. אני לא יודעת אם הייתי ממליצה על זה לכל אישה אחרת, כל אחת והיכולות שלה, הנפשיות והכלכליות.
אני כן חושבת שאם זה מרגיש לך נכון בבטן, אז לכי על זה ואל תחכי. למזלנו, קהילת האמהות היחידניות רק הולכת ומתפתחת עם הזמן, ויש מספיק נשים שעברו את זה לפנינו. חשוב להגיע לקהילות האלה ולהתייעץ. זה נותן תחושת בטחון שאת לא לבד.
צליל אילוז: הקושי הכי גדול היה תחושת הלבד בזמן ההיריון
נכנסתי להיריון ביולי שנה שעברה, מבחור שהיה לי איתו סטוץ. הבחור לא גר בארץ, אז שלחתי לו הודעה לפייסבוק שבה סיפרתי לו שאני בהיריון ושהחלטתי להשאיר את הילד, וגם הבהרתי לו שאני לא מצפה ממנו לכלום, אבל אם בעתיד הוא ירצה לקחת חלק ולהכיר בילדה הזאת (בזמנו עוד לא ידעתי שיש לי בת), אני כאן. כל ההיריון ליוו אותי חברותיי ואימא שלי. אני בעצמי בת יחידה ללא אבא, אחרי שאבא שלי נפטר מדום לב כשהייתי בת 16 וחצי, לכן אני יודעת איך זה מרגיש לגדול ללא אבא, ועוד יותר מודעת לקושי שיכול לבוא בעתיד כי האבא הביולוגי לא בתמונה.
כשאני מסתכלת לאחור, לא הייתי מוותרת על החוויה הזו בחיים. אני זוכרת שכשהייתי בחדר הלידה, המיילדת שלי סיפרה לי שלפניי היא יילדה אימא שהגיעה ללדת בפעם השמינית. אמרתי לה שאין סיכוי שאחרי הלידה הזאת אני מגיעה שוב, והיא חייכה ואמרה "ברור שתרצי להגיע שוב. כולן אומרות את זה", והיא צדקה. אחרי שראיתי את בתי ידעתי שאני ארצה ללדת שוב בעתיד.
היום הבת שלי בת חמישה חודשים, והאבא לא בתמונה כי מעולם לא היינו בני זוג. זה לא פשוט, אבל היא הבחירה הכי נכונה שעשיתי בחיי. היום אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה. האמהות גרמה לי להבין שכל מה שעשיתי עד עכשיו, כל מה ששאפתי להגיע אליו בחיים, אף פעם לא ישתווה למה שקיבלתי כשהיא הגיעה לעולמי.
