ארוחת חג עם חברים: עוד דרך למציאת אהבה
זה לא סוד שאנחנו הכי מושכים כשאנחנו נמצאים בסיטואציה חברתית משמחת. זה פשוט נראה טוב מאוד מהצד. כי אם אתה יושב מולי במסעדה ונואם לי על הישגיך בחיים - זה נחמד, אבל אם אני מסתכלת עליך מהצד מצחיק את חבריך או משתתף בשיחה ערנית וקולחת – זה כבר הרבה יותר מדליק
ארוחות חג משפחתיות. מספיק כבר עם זה, די. היה לנו את זה בראש השנה, ואז בארוחה המפסקת ביום כיפור (גם אם אנחנו לא צמים) ואז בארוחת שבירת הצום (גם אם אנחנו לא צמים) ועכשיו עם סוכות, ונדמה כאילו מנהלי אתרי האינטרנט כולם התגייסו כדי להנחית עלינו שלל כתבות, מתכונים ומדריכים שאמורים לעזור לנו לצלוח את ארוחת החג המשפחתית בשלום. הרי זה כל כך ברור שכולנו נהיה שם, נכון? בין הדודה לאחיין, בין הסבתא שעוד חיה לאבא ששואל מתי נתחתן. אלא שכמו בכל חג, חלקנו הגדול לא ממש מתלהב על לארגן לעצמו את הערב בחיק המשפחה הגרעינית, כי, נו, בואו נודה בזה: במקרים רבים זה מזכיר לנו קצת את מה שלא הצלחנו עדיין להשיג, או את מה שנכשלנו בו במהלך הדרך.
כשאנו רווקים, פרודים או גרושים, ארוחת החג המשפחתית הגדולה הופכת לעתים מנקודה ביתית חמה ומחבקת לפינת חרדה וחוסר שקט בלוח הזמנים השנתי שלנו. אנחנו כבר יודעים מה יהיה, וכבר מתכננים מה נענה לדודים כשהם ישאלו מה קורה עם הזוגיות שלנו. אלה מאיתנו שיש להם ילדים שנמצאים בארוחת חג נפרדת, מרגישים פתאום את הקרע והגעגוע אליהם. אלה שלא התחתנו רואים את האחות הנשואה והילדים, אלה שהתגרשו רואים את האח מחבק את אשתו, וכולי וכולי. בקיצור, מה שפעם היה התזכורת שלנו לחום ואהבה וביטחון, הפך לתזכורת לדברים אחרים לגמרי: לביקורת עצמית, לצורך למצוא זוגיות, לצורך להצליח ולצורך להוכיח את עצמנו.
בשנים האחרונות אפשר לשמוע יותר ויותר קולות שתוהים מדוע אנחנו צריכים להרגיש אשמה על היותנו סינגלים, ויוצאים חוצץ נגד "קלון הרווקים", כך שבמקביל לכל הדיבורים על ארוחות משפחתיות, אפשר למצוא בכל מקום גם קריאות לטוס לסיני בזמן החג, לחגוג את הרווקות, להימנע מן המשפחה ולנסוע לקמפינג, להימנע מבית הכנסת ולשחק עם חברים ביום כיפור וכדומה. אבל יש עוד דרך בכל הדיון הזה על ארוחות חג משפחתיות – בעד או נגד. דרך שאני שמחה לבשר שיצרתי.
במקום טיול במוזיאון, קיבלנו זיכרון לחיבוק משפחתי וחם
הייתי רווקה בירושלים, בשכונת נחלאות, כשראיתי סביבי את כל הדתיים לקראת החג בקדחת הבישולים והקניות, ואת כל החילונים בקדחת התכנונים לטיול או לאגירת סרטים ואוכל בבית. כשלפתע, משומקום, שאלתי את עצמי: למה לא לשלב? ליל הסדר היה ארוחת החג הראשונה שניסינו. רובנו ככולנו היינו דתיים לשעבר, כלומר, היחידים שעולה בראשם הרעיון הכמעט מגוחך הזה לקחת את ארוחות החג הנוסטלגיות כמשהו כיפי ומקרב. החילונים הירושלמים ראו בארוחת חג כמשהו מאוד דתי ורשמי, שאפשר אולי להצטרף אליו בתור מחווה ליהדות ולמשפחה, בערך כמו טיול במוזיאון "יד ושם". אבל עבורנו, הדתיים לשעבר, ארוחת החג הייתה הרבה יותר מטיול במוזיאון. היא הייתה זיכרון לחיבוק משפחתי וחם.
וזה בדיוק מה שעשינו - סביב שולחן חג עמוס מטעמים, בלי התפילות והברכות, עם הרבה שירים שלא בהכרח קשורים לחג, ועם המון שמחה וצחוק. לאחר מכן התחלתי לארגן ארוחות שישי לחבריי מהשכונה. זה היה השלב שבו הבנתי שירושלים מיצתה את עצמה בשבילי, ושהחיים החדשים שלי הם בתל אביב, ובהחלטה פראית פתאומית פשוט עקרתי עצמי מהדירה היפהפייה שלי בנחלאות (שאליה אתגעגע עד יום מותי), ועברתי לפלורנטין המזוהמת אך המקסימה.
ארוחת החג הראשונה שארגנתי בתל אביב נערכה בנווה צדק, על גג דירה של חברה שהכרתי ב"מידברן", וקראתי לזה: "ערב סוכות ללא סוכה". לא בגלל שום אמירה אנטי דתית, אלא כי באמת מבחינה לוגיסטית, לא הצלחתי לארגן סוכה. אל ה"ערב סוכות ללא סוכה" הגיעו חברים שלי מקהילת ה"מידברן", חברים שלי מפלורנטין וחברים מירושלים. כמעט כולם - סינגלים. אלה שלא הגיעו, טיילו באותו ערב בסיני או במקום אחר שאותו הפכו למקום המפלט שלהם מהחג. אני לא רציתי לחפש מפלט מהחג, רציתי ליצור אותו מחדש - איך שאני רוצה. במתכונת הסינגלית, הכייפית והחדשה שעיצבתי.
שנתיים עברו מאז אותו ערב סוכות בלתי נשכח על הגג בנווה צדק, וארוחות שישי וחג ממשיכות להתארגן להן אחת לחודש-חודשיים. ובאופן מוזר, למרות שהן לחלוטין לא היו מיועדות להיכרויות ומציאת זוגיות אלא נולדו בעיקר כדי לחגוג את החבר'ה והחופשיות, נוצר מצב שאחרי כל ארוחה אני מקבלת לפחות שתי פניות מאנשים שהגיעו ומבקשים בביישנות את פרטי הפייסבוק של ההוא או ההיא שפגשו בארוחת שישי. ואם זה לא בשביל דייט, אז זה בשביל חברות חדשה שנרקמה לה. והנה אני רואה מישהו ממעגל חברים אחד שלי מגיב לפוסט של מישהו שאני יודעת שמעולם לא הכיר אותו לפני אותה ארוחה, והנה מתחילה ביניהם תקשורת ברשת, והנה באירוע חברתי כלשהו אני רואה אותם מדברים ומבינה שהארוחות האלו אינן רק תחליף לקהילה ומשפחה, הן מייצרות קהילה ומשפחה.
הם מכנים אותי "קטנה". לעיתים "קטן" בלשון זכר. כי אני כזו, קטנת מימדים (למרות ששומעים אותי למרחוק), וזה דבר מדהים להסתכל אחורה ולראות איך למרות שאתה קטן, אתה מייצר משהו גדול. משהו שעושה גלים של חברויות ושל אהבות, והנה כבר שלושה זוגות יצאו מארוחות שישי האלו - ולכו תדעו, אולי זה יחזיק.
איך זה מתחיל, בעצם? ברגע שכל אחד משתתף בארוחה החברתית הזו באמצעות מאכל שהוא מביא מהבית או בקבוק אלכוהול, ומצרפים את הכול לכדי שולחן אחד מלא מאכלים מעשה ידי כולם, ויושבים ואוכלים ומפטפטים – כבר מרגישים נוח וחופשי להיכנס לשיחות שמתנהלות מסביב. בדייט רשמי, אנחנו לא תמיד במיטבנו כי אנחנו רוצים להרשים. ולהרשים אחד על אחד, זה קשה.
זה לא סוד שאנחנו הכי סקסיים ומושכים כשאנחנו נמצאים בסיטואציה חברתית וכיפית. זה פשוט נראה טוב מאוד מהצד. כי אם אתה יושב מולי במסעדה ונואם לי על הישגיך בחיים בעודך חותך את הסטייק זה נחמד, אבל אם אני מסתכלת עליך מהצד מצחיק את חבריך או משתתף בשיחה ערנית וקולחת - זה הרבה יותר ידליק אותי. ואני לא היחידה.
אז בפעם הבאה שמתקרבת ארוחת חג, או סתם ערב שישי שיש בו התלבטות אם להיות אצל המשפחה או "לברוח לחופש", אני ממליצה לשלב בין השניים. ארוחה חברתית היא סוג של הזדמנות ליצור חיבורים חדשים או להתגבש עם חברים ותיקים, ועבור סינגלים שנמצאים בצומת לגבי "עם מי אני רוצה לבלות את המשך חיי", זו האלטרנטיבה הכי נעימה שיש.
אני, את מפעל החיים של ארוחות שישי וחג בתל אביב, כבר יודעת שלא אוכל להשוות לשום דבר אחר שעשיתי בחיים, לשום תואר או פרויקט או עבודה, כי דרך המפגשים החברתיים אתה מייצר קהילה. ומשם חברויות. ומשם גם אהבה. והאהבה מוצאת אותנו כשאנו פורחים בתוך המעגל הזה, כשאנחנו חברתיים, ואז אנחנו הכי סקסיים והכי מקסימים.
ליאת רוטנר היא מרצה, סופרת ומנחת סדנאות
