תמונת מחזור: מי מפחד לדבר על הווסת?
מדוע עיסוק במחזור הנשי נתפס בחברה שלנו כמשהו מגונה שיש להסתיר ולהצניע, כאשר מדובר למעשה בנושא שמעסיק יותר ממחצית אוכלוסיית העולם? שיחה בעקבות אסופת המאמרים "תמונת מחזור: עיונים בשיח הווסת בישראל"
החודש התפרסם ספר חדש, אסופת מאמרים אקדמיים שעוסקת כולה במחזור החודשי. "קוראים לו 'תמונת מחזור: עיונים בשיח הווסת בישראל', וזה באמת שמו, זאת לא בדיחה", אמרה לי חברתי ששלחה לי קישור לספר והמליצה לי לעבור עליו. דבריה העלו בי את התהייה הבאה: מדוע עיסוק במחזור הנשי נתפס בחברה שלנו כהלצה, כאשר מדובר למעשה בנושא שמעסיק יותר ממחצית אוכלוסיית העולם?
במקרה או שלא במקרה, השבוע גם התבשרנו על יוזמתו של הבר היפואי "אנה לולו" לפצוח ב-Bloody Hour, שבניגוד לשמו לא מותנה בשעה - אבל בהחלט מותנה בדימום. הבר הכריז כי יעניק הנחה ללקוחות שמצויות באותה עת בווסת, ועל אף שהדבר נראה במבט ראשון כקוריוז או כגימיק, הרי שבמבט שני נחשפת האג'נדה החתרנית שעומדת מאחוריו - בעידן שבו נשים מתפנות לשירותים כשבידן מוחבא טמפון קטן, לבל יראו את הבושה, מעודדת אותנו היוזמה להכריז בקול ובגאווה כי אכן, אנחנו בשלב הזה של המחזור, ואם נגזר עלינו לסבול - לפחות נשתה בזול.
למה בעצם אנחנו לא מדברות על הווסת שלנו, והאם היוזמות האלה מצביעות על תחילתו של שינוי במרחב הציבורי? ד"ר ענבל וילמובסקי, חוקרת ומרצה ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובמכללת ספיר, שערכה את הספר "תמונת מחזור" יחד עם ענבל סיקורל, סמדר נוי ודלילה אמיר, טוענת שגם בימינו נתפסת הווסת כלכלוך שיש להעלים או לפחות להסתיר בקפידה על מנת לשמור על הסדר. יתרה מכך, הדרישה להעלים את העדויות לווסת היא חלק מהדרתן החברתית של נשים.
"הדיבור על הווסת נעשה בשני הקשרים - רפואיים או צרכניים", היא אומרת בריאיון ל-ynet. "ההקשר הרפואי הוא סביב היריון ולידה. נשים שמנסות להביא ילדים מאוד עסוקות בביוץ ובמחזור, אבל זה דיבור מאוד פרקטי ורפואי. ההקשר הצרכני הוא סביב עולם הפרסום, כשאומרים לנו לקנות את המותג הזה ולא את המותג ההוא. אומרים לנו לצרוך אמצעים היגייניים ובעצם לנהל את עצמנו כשאנחנו צריכות להתבייש אם לא ניהלנו נכון את הווסת, אם 'רואים לנו', למשל".
אני מרגישה שמדברים על הווסת יותר ויותר בשנים האחרונות. האם נוספו גם הקשרים חיוביים?
"כן, בעקבות המהפכה הפמיניסטית שהתחילה בשנות ה-60 וה-70 התחילו לדבר על וסת גם באופנים שאינם קשורים לבריאות הגוף או לחלופין לצריכה של מוצרי היגיינה. הכתיבה הפמיניסטית הביאה דיבור על וסת כמשהו שמתקשר לגוף הנשי ולעוצמה ושלא צריך להתבייש בו. דור ה-Y לקחו את זה צעד קדימה, ויחד עם התפתחות המרחב הווירטואלי - נושאים שהיו בעבר מושתקים, כמו הטרדות מיניות או דיכאון אחרי לידה, מקבלים יותר ויותר מקום במרחב הווירטואלי.
"את השינוי אפשר לראות למשל סביב חגיגות הבת מצווש. יש יותר אימהות שחוגגות את הווסת עם הבנות שלהן, ואפשר למצוא בקרב נערות כאלה שמדברות על קבלת הווסת הראשונה כמשהו חיובי, נשי ועוצמתי. גם שיח הניו אייג' משפיע על זה לטובה, כי הוא מדבר על הווסת במונחים יחסית חיוביים, כמשהו שהוא פשוט קיים ויש להתחבר אליו. נשים מתחילות לעקוב אחרי הווסת שלהן, ויש יוגה נשית שמכוונת לגוף הנשי ומחייבת אותך להיות ערה לגוף שלך ולמה שהוא עובר".
כמה פעמים ראית וסת על המסך?
סמדר זמיר, במאית ומרצה לקולנוע ולמגדר, שכתבה את אחד המאמרים בספר, פחות אופטימית מד"ר וילמובסקי לגבי רוחות השינוי. "את השינוי החברתי את רואה על המדפים", היא אומרת. "ברגע שתחבושות רב-פעמיות יהיו מוצר שנמכר בסופר-פארם יחד עם קיסמי אוזניים, ברגע שתהיה פרסומת לגביעונית בפריים טיים, וברגע שנשים ידברו בקול רם על הווסת שלהן ולא בלחש ובחדרי חדרים, רק אז תדעי שהיה שינוי חברתי ומשהו חדר למיינסטרים".
מדוע תחבושת רב-פעמית או גביעונית הן סממנים לשינוי?
"כמה פעמים ראית וסת על המסך? רואים המון חיבור של גברים לגוף של עצמם, אבל החוויה הגופנית הנשית מושתקת. היא לא מקבלת ביטוי ולא עוברת מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי. אישה בווסת נדרשת להסוות אותה – לקחת טמפון כדי להשתיק את החוויה, שהדימום לא יגיע בכלל לתחתונים ולבלוע אדקס כדי להשתיק את הכאבים, כשהמטרה כמובן היא לנהוג כרגיל: לעבוד, להיות נחמדה וכמובן להיות נקייה מדם ולהריח כמו ליצ'י, סחלבים או אורנים.
"השימוש בתחבושת הרב-פעמית ובגביעונית יוצא נגד הדרישה החברתית להחביא ולהסתיר את הדם. הדם לא מורחק ומוקצה, אלא מטופל וזוכה למבט ולמגע. משמעות ההתעסקות עם תחבושות רב-פעמיות, למשל, היא שצריך לכבס אותן, ואז הן מופיעות על החבל במקום לא רחוק מהמקום שבו יושבים ושותים תה עם עוגיות, ומאחורי הווילון באמבטיה יש גיגית עם פדים ודם. זה לא עובר מהתחתונים שלך לפח, אלא עובר כמה תחנות בדרך".
השימוש במוצרים רב-פעמיים הוא אקט מודע של חתרנות מבחינתך?
"הטקס הפרטי שאני עורכת מדי חודש, שבמהלכו אני באה במגע ישיר עם דם הווסת, הוא בעיניי מבע מחאתי שבאמצעותו אני מנכיחה את חוויית המחזור הנשי. ההתעסקות בזה היא טקסית: את שוטפת את התחבושות משאריות הדם ומשרה אותן, תולה לייבוש ואז מכניסה אותן למכונת הכביסה. עם המים של ההשריה, אגב, מומלץ להשקות עציצים. זה מחיה עציצים מתים, מניסיון.
"הטקס הפרטי הוא אקט פמיניסטי שגם זולג החוצה במרחב הביתי. זה ריטואל שמנכיח את עצמו במרחב. כל בני הבית שותפים אליו, כי בן הזוג תולה ומוריד את הכביסה, וגם הילד שלי חשוף לזה כי הוא רואה תחבושת צפה במים ובדם. זה אחרת לגדול ככה מאשר כשאתה לא יודע מה זה וסת. כשגרתי בקיבוץ חבל הכביסה היה תלוי על השביל, ואני מניחה שיש מי שתהו מהו הדבר הזה על החבל".
אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?
"מצד אחד יש הרבה נשים ש'הדחתי' לשימוש במוצרים אקולוגיים. מצד שני, כמו כל אג'נדה פמיניסטית, גם כאן אני מקבלת תגובות מסוג 'למה את מסבכת הכול' או 'למה להתייחס לזה בכזה כובד ראש, תקלילי'. בהתחלה זה היה מביך לאנשים סביבי.
"גם היום זה מאוד קשה לאנשים. זה נתפס כהתרסה – מה לא בסדר איתך? למה את עושה לנו דווקא? אבל אני לא עושה דווקא, זה פשוט הגוף שלי. זו לא התרסה אלא הנכחה – יש פה משהו שקורה אז בואו נדבר עליו. יש את החוויה שלי שלא נותנים לי להקשיב לה כי אומרים לי כל הזמן שהדם מלוכלך, כך שאני רוצה להנכיח את הדם קודם כול לעצמי".
