קריאות העידוד מגיעות לנשים, לא ללואי סי.קיי
רגע לפני שמעניקים לאנשים שפגעו באנשים אחרים פרס נובל לשלום על כך שהם הביעו חרטה, כשהרוחות החדשות המנשבות בחברה חייבו אותם לעשות זאת, כדאי שנשאל את עצמנו האם ציון לשבח הוא ראוי כאן. דעה
כשקראתי את התחקיר המלא של ה"ניו יורק טיימס" על התנהלותו המינית, הכוחנית והפוגענית של לואי סי.קיי, פשטה בי תחושת קבס. חשבתי שיותר מבחיל מכך בהקשר ללואי לא יתכן. אבל טעיתי. דבר מזה לא הכין אותי להילולת ההערכה והכבוד, ההשתפכות והרגשנות הפומביים, שליוו את נאום ההודאה באשמה של לואי ביום שלאחר מכן. אינספור אנשים ובעיקר נשים שאני מעריכה ומוקירה, החליטו לשלוח ללואי משאית עם מדליות. "תגובה פורצת דרך", "להוריד בפניו את הכובע" ו-"הלוואי שכל המטרידים היו כמותו" הם חלק מהקולות שנשמעו כתגובה לפרסום הודאתו. כאילו מחיאות כפיים סוערות הן התגובה ההולמת כלפי אדם שזה הרגע הודה בפגיעה חוזרת ונשנית בנשים.
תגובתו של סי.קיי, כפי שאני רואה אותה, היא לא פחות ממביכה. הוא חוזר שוב ושוב (חמש פעמים, ליתר דיוק) על כך שהוא מושא להערצה, ולמרות שהוא מכיר בכך שפגע בנשים ומביע חרטה, הוא אינו מבקש מהן סליחה. כמו באקט האוננות שביצע מול הנשים, גם הודעת החרטה שלו היוותה מופע של איש אחד, שרואה לנגד עיניו את עצמו בלבד. הנשים הן אובייקט ריק, כלי למימוש מאווייו, קהל חסר פנים שיושב בחשיכה וסוגד לתהילה. יתרה מכך, מהי ערכה של הודאה שמגיעה לאחר שהמעשים פורסמו והוקעו באופן ציבורי, כאשר על צווארו מונח הלהב הקר של חרב ההשלכות מרחיקות הלכת שעל נחת זרוען יכול להעיד קווין ספייסי?
אבל גיבור הסיפור כאן, בעיניי, הוא בכלל לא לואי, שכן תגובתו אינה מצביעה עליו כאדם, אלא עלינו, כחברה. הפרשה הנוכחית, מבין רבות, היא חתיכה נוספת ממראה מעוותת שממנה משתקפת דמותנו. וככל שנחשפות עוד ועוד פרשות של הטרדות מיניות תוך ניצול לרעה של כוח, מתגלות בזו אחר זו פיסות נוספות מהמראה, שהתבוננות בה חושפת מראה גרוטסקי יותר מתמונתו של דוריאן גריי. המראה משקפת מציאות שבה הודאה שכוללת הכרה במעשיך, לקיחת אחריות והבעת חרטה, וכל זאת מבלי להאשים את הקורבן, היא היוצאת מן הכלל, גם אם אקדח מוצמד באותו רגע לרקתך.
מציאות שבה תגובה שאינה מנסה להכחיש, למזער או להטיל על הקורבן את האשמה, היא נדירה. וכזאת שבה תגובה שאינה מבקשת סליחה "אם מישהו נפגע ממעשי", אלא מבקשת סליחה על מעשיך, היא עורבא פרח. היא גם שוברת את המיתוס מאחורי הטיעון המאוס "למה לא התלוננת", וממחישה איך גם כשנשים דיברו על כך שהוטרדו בריש גלי היה מי שהשתיק את קולן, התעלם או קבר את עדותן, במקרה הטוב, ואיים לפגוע בהתקדמותן המקצועית, במקרה הרע. במציאות בה כולם יודעים אך לא עושים עם זה דבר, הדרישה מנשים להתלונן היא היתממות לשמה, ששבה ומטילה את האשמה על הקורבן.
כשמתבוננים ברצף פרשות ההטרדות המיניות על פני ציר הזמן, ובקונטקסט של חשיפתן בתקופת #MeToo הסוערת, ניתן לראות ניצנים של שינוי שקורה כאן. לאחר שנים של השתקות, מבעבעת הלבה הרותחת של הר הגעש המגדרי ופורצת החוצה, משנה את פני השטח דרך הבנייה מחדש של הגבול בין מה שנחשב כנורמטיבי ומה שלא. כתוצאה, לא רק שמה שהתקבל כמובן מאליו וככורח המציאות זוכה להוקעה פומבית, אלא שלראשונה ישנה דרישה חברתית מפוגעים לקחת אחריות על מעשיהם.
תגובתו של לואי סי.קיי, במובן הזה, עשויה להיות ציון דרך משמעותי, ולו בשל האחריות שהוא מוכן לקחת. למרות זאת, אני מתקשה להצטרף לחוגגים בפסטיבל לואי ולהריע לו (או לכל מי שיודה באשמתו) בקריאות עידוד. בואו לא נהיה תמימים. נראה לי בטוח למדי לקבוע כי הוא לא הודה במעשים המיוחסים לו מתוך טוב ליבו, אלא מתוך הקשבה לשורה של יועצי תקשורת וניהול משברים שפסקו כי זו הדרך האפשרית היחידה לצאת מהתסבוכת. קריאות העידוד, אם כן, אינן מגיעות ללואי, אלא לכל הנשים שהחליטו לשבור את מעגל ההשתקה, ויחד יצרו מציאות חדשה שמחייבת את הפוגעים לקחת אחריות על מעשיהם.
רגע לפני שמעניקים לאנשים שפגעו באנשים אחרים פרס נובל לשלום על כך שהם הביעו חרטה, כשהרוחות החדשות המנשבות בחברה חייבו אותם לעשות זאת, כדאי שנשאל את עצמנו האם ציון לשבח הוא ראוי כאן. הרי הסלחנות שבה אנו נוקטים מעידה על ציפיות נמוכות. לאחר הכול, בישראל אפילו חרטה לאחר מעשה לא הובעה. כן, עד כדי כך המצב הוא גרוע. לכן, אם לקיחת האחריות מצידו של לואי מצביעה על פריחתו של שינוי חברתי, הרי שקריאות העידוד כלפיו חושפות את הריקבון בשורשי המצב הקיים, ומצביעות על חוליה של החברה.
