לא אימא, הכלב שלי הוא לא תחליף לבן זוג
בעל חיים הוא לא דגל לבן, או חלילה אות קין לרווקים ורווקות שעדיין לא מצאו את אשר אהבה נפשם. נכון, תמיד נחמד לחזור הביתה לקול נביחות וריקודים של מי שחיכה כל היום ששוב תיכנסי דרך הדלת, אבל זה לא בא על חשבון בן זוג, בטח שלא על חשבון ילדים
לפני כמה ימים ראיתי פוסט שמישהי פרסמה בפייסבוק, בו שיתפה בחוויה לא נעימה שקרתה לה. מסתבר שבמהלך טיול שגרתי עם הכלב שלה, היא שמעה אישה זרה אומרת לבנה "אתה רואה? היא מסכנה. במקום ילד היא מסתובבת עם כלב מכוער, מטפלת בו ומכניסה אותו הביתה". עזבו לרגע את השיפוטיות החצופה. אני רוצה לדבר על ההנחה המיושנת (והמטופשת) שאימוץ בעל חיים בקרב רווקים ורווקות מגיע על חשבון זוגיות.
כשקראתי את הפוסט נזכרתי שבשנה שעברה, במהלך ארוחת צהריים רגילה ביום שבת, אמי האהובה ציינה, בחצי צחוק, שהיא התפללה לבורא עולם שאביא לה נכדים, ובמקום זה היא קיבלה את סימבה, כלבי המושלם. למרות שצחקתי למשמע ההלצה, הלב שלי נקרע מבפנים. כשאימצתי את סימבוש לפני שנתיים, בחרתי במודע להכניס לחיי דמות משמעותית לה אהיה כל עולמה. בדרך לביתו החדש נחתם ביני לבין השיצו השמנמן חוזה לא חתום, שבו אני מבטיחה לדאוג לו עד יומו האחרון.
אלא שמערכת היחסים שביני לבינו לא קשורה לאף אדם בעולם, רק אליי ואליו. הוא לא בא במקום בן זוג או ילדים, לא הכנסתי אותו לחיי כדי לפצות על בדידות ולומר נואש על חיפושיי אחר האהבה. אני חייבת שתבינו, בעל חיים הוא לא דגל לבן או חלילה אות קין לרווקים ורווקות שעדיין לא מצאו את שאהבה נפשם. נכון, רגעי הייאוש שברווקות (ויש גם כאלו) נוחים יותר כשיש יצור מופלא שמכשכש בזנב, ותמיד נחמד לחזור הביתה לקול נביחות וריקודים של מי שחיכה יום שלם ששוב תיכנסי דרך הדלת. אבל זה לא בא על חשבון בן זוג, ובטח שלא על חשבון ילדים.
אז לכל השמרנים שלא ממש הצליחו להבין את הקונספט, אכתוב זאת בפשטות – שמי שני ששון, אני רווקה בת 28 ואמו הגאה של סימבה, שישמח שעוד מישהו חוץ ממני יצא איתו לטיול בשש בבוקר וילטף אותו כשהוא חוזר מהעבודה. ואל תרחמו עליי, שמרו את הרחמים שלכם לאלו שבאמת זקוקים להם.
