סקס הוא לא פרס שאישה נותנת וגבר מקבל
אף פעם לא הבנתי את הטענה המגוחכת הזו: "אל תתני לו ישר". למה? למה אני צריכה למשוך את הבחור כמו איזה כלב ברצועה? למה הוא צריך "להרוויח" את זה, משל היה זה פרס על התנהגות טובה?
"הכול בגלל שנתת לו מוקדם מדי", הוא משפט מאוד מוכר שתמיד מטיחים בי כשאני מספרת על עוד בחור שנדלקתי עליו, ונעלם. אומרים שהחיפזון מן השטן, אבל אני לא חושבת שצריך להתייחס לסקס כאל איזה קלף שחשוב להחזיק צמוד לחזה. אם כבר צריכים להחזיק משהו חזק-חזק זה את הלב, והוא בין כה וכה נמצא שם. גם אף פעם לא הבנתי את הטענה המגוחכת הזו: "אל תתני לו ישר, שיחכה קצת", או משפט הדרכה בסגנון "תני לו אור ירוק רק בדייט התשיעי, אפילו בעשירי". למה? למה אני צריכה למשוך את הבחור כמו איזה כלב ברצועה? למה הוא צריך "להרוויח" את הסקס איתי, כאילו היה זה פרס על התנהגות טובה?
לא הכול צריך להיות מחושב. מותר לי לכייף גם, ואם בא לי "לתת" לו, אז אני אתן. אבל תבינו, אני לא "נותנת" לו כלום, אני "נותנת" לעצמי. וחוץ מזה, למה תמיד אלו אנחנו ש"נותנות" להם? כאילו שאנחנו לא יכולות לחשוק בסקס על דעת עצמנו, כאילו שאין לנו, כנשים, את הזכות ליהנות. אנשים שמחזיקים בראייה כזאת מניחים שגברים הם הלוקחים, והנשים הן הנותנות, וזה מעוות בעייני. עצם זה שאנשים מגיבים ככה, גם גברים וגם נשים, אומר שהם והן עדיין מסתכלים עלינו כאילו שנועדנו לדבר אחד בלבד. כאילו שזה הדבר היחידי שיש לנו להציע. כלי קיבול ותו לא.
אתם טוענים שיאיר נתניהו ביטא דעות חשוכות, אבל אתם לא רחוקים ממנו. ההבדל היחיד הוא שנתניהו הצעיר נתון לצערו לסקירה מוחלטת של הציבור, ואתם פחות. אבל כשאתם מאמינים בכך שסקס הוא הדבר היחידי או העיקרי שיש לבחורה למסור, אתם הופכים חשוכים בדיוק כמוהו.
אני המון דברים חוץ מסקס. יש לי עוד כל כך הרבה דברים לתת חוץ מאת החוויה הזו. אני גם לא "נותנת" מין, אני מעניקה לבחור את האופציה להיות שותף בחוויה גופנית שמסבה לשנינו הנאה. ואם הוא ילך אחרי ש"נתתי" לו, אז כנראה שהוא מעולם לא היה אמור להיות שם מלכתחילה, וההפסד כולו שלו. הוא זה שלא ידע מה הטעם של הפסטה שאני מבשלת, ולא יעוות את פרצופו כשיקלוט כמה מלח שמתי כי אני חולת אהבה. הוא זה שלא ישמע אותי שרה בזיופים קולניים ויתפקע מרוב צחוק, והוא גם לא יזכה לשבת איתי ביום שישי בערב על הספה, כשנקרא את המיטב של אשכול נבו ונסמן במרקר את הציטוטים שהוא הכי יאהב (כי שלי כבר ממורקרים). הוא לא ידע איך אני כשאני אוהבת. הוא לא ידע איך זה מרגיש כשאני נותנת את כל כולי.
כשבחור קם והולך, אחרי שאת הסיפוק המיידי שלו הוא קיבל, הוא שולל כל אפשרות לעתיד. גם אם זה שבוע, חודש, חודשיים או שלושה. אני יודעת שרק בחור שיבחר להישאר איתי אחר כך יצליח לראות אותי, או לפחות חלק ממני. יופי פנימי מחייב התבוננות מתמדת, ואין סיכוי שאדם שנמצא איתי רק עד הבוקר יהיה מסוגל לראות את זה. אני רוצה שכשמישהו יישאר איתי זה יהיה כי הוא רוצה אותי, ולא רק את מה שהחברה חושבת שעליי "לתת" לו. אני רוצה שהוא יישאר בגלל כל שאר הדברים. שהוא יידלק מהשכל שלי, שיחשוב שאני חריפה, שיוכל לדבר איתי.
הידקתי את מעיל הפרווה התכול והתכוננתי לרדת מהאוטובוס. "ליידיס פירסט", אמר אדם מבוגר שעמד צמוד לדלת ופינה לי מקום. "תודה", חייכתי אליו במרירות. אני מצטערת. ליידי אני לא, ואני גם לא מתיימרת להיות כזו, אבל זה בסדר כי גם ג'נטלמן בקושי אפשר למצוא בימינו. אבל ביום שבו אמצא בחור שלא יחשוב שאני זולה כי "נתתי" לו על ההתחלה, אני אתן לו את כל השאר. טוב נו, חוץ מאת הלב. זה כבר לשלב מאוחר יותר.
