הייתי אובייקט מיני בחיי הלילה של תל אביב
צביטות בישבן, משיכות בידיים וליטופים ברגליים הם רק חלק מהדברים שנאלצתי לסבול כחלק מעבודתי כברמנית. לקוחות היו צועקים לי "וואי מה הייתי עושה לך", ואני הייתי מחייכת או קורצת בחזרה. להשיב להערות הללו לא היה חלק מהתפקיד שלי
כברמנית, ההחפצה התחילה כבר בראיונות העבודה - תמיד ידעתי שאם אני רוצה להשיג את העבודה, עליי לבוא לראיון כשהציצי שלי בחוץ והביטחון העצמי שלי בשמיים, ולתת להם את התחושה שאני, מה שנקרא, "זורמת". כלומר, כיפית, משוחררת ולא קשה מדי. אף אחד לא רוצה להעסיק ברמנית רצינית מדי כמובן. לכל ראיון הגעתי כשאני בשיא שלי. הקסמתי את הבעלים של אותו הבר, ובדרך כלל גם השגתי את העבודה. כשמכירים את החוקים, זה הופך להיות קל יותר.
אבל הראיון - הוא רק היה השלב הראשון. השלב השני היה להוכיח את עצמי כעובדת טובה ורווחית. בלילה עובדת טובה זו מישהי שלא מתלוננת על השעות או על הקשיים הפיזיים בעבודה, אבל זו גם מישהי שיודעת שהיא באה לדפוק הופעה על הבר. את הכוכבת של הערב, הבמה היא שלך וכל העיניים נשואות אלייך. כמובן שזה מתקשר לדבר הבא שהופך אותך לברמנית טובה - כמות הטיפים שמשאירים לך, כשהדרך הכי טובה לקבל כמה שיותר טיפים היא, כמובן, לפלרטט עם היושבים ולתת להם את התחושה שאת רוצה אותם, שבא לך עליהם אבל שאת לא יכולה לעשות כלום כרגע כי את בעבודה.
כדי לדפוק הופעה בבר הייתי נוקטת בכמה אמצעים - הראשון היה באמצעות הלבוש שבחרתי ללבוש. כל משמרת כללה בגדים צמודים, חשופים וסקסיים, כדי שיהיה להם משהו נעים להסתכל עליו וכדי שישאירו לי טיפים גבוהים. האמצעי השני היה ה"שואו" עצמו שכלל ריקודים סקסיים על הבר, בתוך הבר או ליד הבר, חיוכים מפה ועד הודעה חדשה, פלירטוטים עם גברים צעירים, זקנים, רזים, שמנים, רווקים, נשואים - באמת, מכל הסוגים, והאמצעי השלישי היה השתייה. הייתי שותה צ'ייסר עם כל אדם שישב אצלי על הבר, רק כדי שהוא ירגיש מספיק בבית כדי להשאיר בסוף טיפ שמן ונדיב. זה הצריך ממני פעמים רבות לשתות יותר מבקבוק אלכוהול לערב, ואני מדברת על בקבוק וויסקי או וודקה, לא על בירות. וזה טוב, כי ברמנית שיכורה היא גם נחמדה יותר, סקסית יותר וזורמת יותר. בדיוק מה שהמקצוע הזה צריך.
הטרדות, התחלות וניסיונות פיתוי מפוקפקים
כשאני מסתכלת אחורה על התקופה הזו, אני יכולה להגיד שהיו בעבודה הזו יתרונות וחסרונות מגוונים, שחלקם צילקו אותי ומשפיעים עליי עד היום. מצד אחד, הייתי חשופה כל ערב למגוון רחב של גברים, כך שכל ערב היה הזדמנות בשבילי להכיר מישהו חדש. יצאו לי מזה מערכות יחסים ורומנים חולפים, ואני לא מצטערת על אף אחד מהם. אבל אין ספק שהחסרונות היו מצלקים. אם מישהו היה זורק לעברי הערה סקסיסטית, יכולתי לבחור בין לחייך ולצחוק על זה בעדינות ולהראות שאני בעצם נהנית מההערות האלה, או להגיב בחזרה ולהסתכן בלאבד את מקום העבודה שלי.
במשך שנים שתקתי כשזרקו לי הערות שוביניסטיות, מיניות וסקסיסטיות. היו אומרים לי משפטים כמו "וואו, מה הייתי עושה לך אם לא היית בעבודה עכשיו", ואני הייתי עונה "אני בטוחה" עם קריצה שובבה, למרות שמה שבאמת רציתי לענות היה יותר דומה ל"וואו, מה הייתי עושה לך אם רצח היה חוקי". אבל לענות בכנות להערות האלה לא היה חלק מהתפקיד שלי. לא. התפקיד שלי היה לגרום להם להרגיש כמה שיותר טוב לגבי עצמם, גם אם זה בא על חשבון הטוב שלי.
וזה לא היה רק בדיבורים. כשמלצרתי חוויתי הטרדות מיניות מכל הסוגים. מסתבר שכשגברים באים למועדון או לבר בתל אביב, הם חושבים שהם יכולים לגעת ולעשות מה שהם רוצים לצוות העובדות במקום. צביטות בישבן, משיכות בידיים וליטופים ברגליים הם רק חלק מהדברים שנאלצתי לסבול כחלק מעבודתי בחיי הלילה של תל אביב. ברור שהייתי אומרת לבוסים שלי כשדברים כאלה היו קורים, אבל מה אפשר באמת לעשות? אז הם יוציאו מישהו אחד ומישהו אחר יעשה משהו נוראי יותר.
שמתי לב למשל שהיו לגברים השונים טקטיקות מגוונות כדי לשכנע נשים שהם פגשו באותו הערב, ללכת איתם הביתה. היו כאלה שהיו מזמינים צ'ייסר אחרי צ'ייסר אחרי צ'ייסר. בהתחלה ראיתי איך הבחורה זורמת עם הצ'ייסרים ונהנית מתשומת הלב, אבל ברור שאחרי ארבעה צ'ייסרים היא כבר היתה נזקקת לעזרה כדי לעמוד ישר, וכמובן שמי שהיה "מתנדב" להסיע אותה הביתה, היה אותו בחור שדאג לשכר אותה.
היו גברים שהיו פוזלים לשולחן של הנשים ומחכים עד שהנשים שלידן היו שיכורות מספיק כדי לגשת ולפלרטט איתן. אגב, אין ספק שנשים צריכות לקחת אחריות על עצמן ועל המעשים שלהן, אבל אם הייתם רואים איך הגברים האלה מתכננים עליהן מראש, הייתם מבינים שיש פה קצת מעבר ללקיחת אחריות אישית על מספר הדרינקים שאני שותה. ראיתי גם אינסוף דייטים - כושלים יותר וכושלים פחות. גם פה היו כמה התנהגויות טיפוסיות מצד הגברים - היו כאלה ששיכרו את הדייט שלהם כמעט בכוח, ואחרי שהיא הייתה שתויה, הם היו מנצלים את המומנטום כדי להתמזמז איתה על הבר. היו שהתחילו עם בחורות אחרות בזמן שהם יושבים עם מישהי לדייט, והיו גם כאלה שלא שתו אלכוהול בכלל, אבל אלה הכי הפחידו אותי. גבר לא שיכור יכול לעשות הרבה יותר נזק מגבר שיכור.
אבל כנראה שהדבר שהכי שרט אותי בחוויה שלי כברמנית, מעבר לזה שלא יכולתי אף פעם לעזור לנשים שיכורות שראיתי במצוקה, היה התפיסה שאני עיצבתי על עצמי - קיבלתי את העובדה שאני אובייקט מיני וניצלתי את זה כדי להרוויח כסף. הבוסים שלי היו מדברים איתי על זה, ממליצים לי לבוא למשמרות בלבוש חושפני יותר, סקסי יותר, להיות יותר נחמדה, יותר לפלרטט עם לקוחות. זה לא משהו שהמצאתי לעצמי בראש, אלו היו חלק מדרישות העבודה, ואני, כמישהי שתמיד רוצה להיות הכי טובה במה שהיא עושה, למדתי להיות טובה גם בזה.
לאט-לאט כולם הכירו אותי, ידעו את השם שלי, הזמינו אותי לצ'ייסרים וצבטו לי בתחת כאילו שזה בסדר ולגיטימי. בגלל שגם יצאתי מדי פעם עם גברים שהכרתי על הבר, הרבה מהלקוחות שלי ידעו או חשבו שיש להם סיכוי איתי, אז הם השאירו לי יותר טיפ ופלרטטו איתי יותר, ואני זרמתי. בטח שזרמתי. עד שהתעייפתי. אחרי חמש שנים ניסיתי להבין מחדש את המקום שלי בעולם, אבל עשיתי את זה כמישהי שמסתכלת על עצמה כעל אובייקט מיני. הייתי ברמנית כל כך הרבה זמן עד שנאלצתי ללמד את עצמי שאני יותר מ"פרצוף יפה" או "גוף סקסי".
אחרי חמש שנים הייתי צריכה להתאושש, להחלים ולבנות את עצמי מחדש כאישה חזקה ועצמאית שהיא גם סקסית, אבל לא רק. הפכתי את החיים שלי ב-180 מעלות והיום אני יודעת שאני אולי אובייקט מיני בעיני חלק מהגברים, אבל אני גם הרבה יותר מזה.
