על הבדידות: איך גברים ונשים מתמודדים איתה?
אחרי שראש ממשלת בריטניה הכריזה על מינוי שרה לענייני בדידות, פנינו לרווקים, חד-הוריות, נשואות ונשואים, כדי לבחון האם הם בודדים וכיצד הם מתמודדים עם התופעה שהפכה למגיפה
בדידות היא לא תחושה שמעוררת בנו גאווה, ואולי בגלל זה אנחנו נוטים שלא לדבר עליה, על אף שרובנו חשים או חשנו בדידות בתקופות כאלה ואחרות. בסקר שנערך בבריטניה לא פחות מתשעה מיליון בריטים העידו על כך שהם בודדים. בבריטניה מתייחסים לנתונים האלה בכובד ראש, ורק בשבוע שעבר הכריזה ראש ממשלת בריטניה על מינוי שרה לענייני בדידות, "כדי להתמודד עם המציאות העצובה של החיים המודרניים", הסבירה.
הסיבה לרצינות שבה נלקח הנושא היא ההשפעות ההרסניות של הבדידות הכרונית על הבריאות שלנו. מחקרים מראים כי בדידות חברתית היא גורם התורם לתמותה, ושהיא מזיקה לבריאות שלנו לא פחות מעישון או השמנת יתר. אחד המשתנים שנוטים לקשר יותר מכל לבדידות הוא חיים ללא בן או בת זוג, ואכן, מתוך ראיונות שערכתי לצורך הכתבה עלה כי רווקים רבים מעידים על תחושת בדידות בהיעדרה של מערכת יחסים זוגית.
כך, למשל, מספרת רותם (חלק מהשמות בכתבה הינם בדויים): "בדידות באה לבקר אותי כל לילה וגם כל בוקר. בשעות היום זה בסדר, אני עסוקה בעבודה וזה ממלא אותי, אבל אז אני חוזרת הביתה והשקט והבדידות, זה נורא. היום הכי קשה הוא יום שבת, בו אני מרגישה את הבדידות בכל רמ"ח איבריי. כולם עסוקים עם המשפחה והחברים ורק אני לבד".
עבור עירית, אם יחידנית, הבדידות אינה מגיעה מתוך הלבד, שכן עולמה החברתי עשיר וחייה עמוסים לעייפה. "לא משנה כמה החיים שלי מלאים ויש לי מעט זמן פנוי, לא משנה כמה אהבה אקבל מעצמי ומחברים ובני משפחה אהובים, עצם העובדה שאין לי את האיש שלי, האחד והמיוחד, מעלה לעיתים את תחושת הבדידות. מאז ומתמיד היה קיים בי געגוע לאותו אהוב שטרם הגיע".
מדוע געגוע לאהוב שטרם הגיע מעורר בנו תחושת בדידות? את הסיבה לכך מבהיר סיפורה של שרון: "הבחור שלקח לי את הלב החזיק אותי במשך שנתיים תלויה באוויר. במשך התקופה הזאת היתה לי תחושת בדידות היסטרית. הרגשתי בודדה ודחויה, בלי חברים. יום אחד הוא סגר את הדלת ואמר לי שהגיע הזמן להתקדם, ופתאום הכול השתחרר כמו חצ'קון שמתפוצץ ואת מרגישה הקלה. באותו הרגע, לא הרגשתי בודדה בכלל".
תחושת הבדידות אינה אופיינית לנשים בלבד, כמובן. ערן מתאר בדידות שנובעת מהיותו אב יחידני: "יש משהו מאוד בודד בלגדל ילדה לבד, וזה הקושי הכי גדול שלי בחד-הוריות", הוא אומר. "בלגדל ילד יש המון חוויות, ויש המון שאלות וחוסר בטחון. זו בדידות נוראה בזמן שאני עטוף בהמון אנשים שאוהבים אותי, כי באמת שהתברכתי באנשים שאוהבים אותי, אבל זה לא אותו דבר. בת זוג זו מישהי שאני אהיה הכי חשוב לה והיא תהיה הכי חשובה לי, וכשאין מישהי לשתף בזה ולהיתמך בה זו בדידות".
ומה עושים עם תחושת הבדידות הזאת? "אני חיה עם זה. זה לא דרמטי, זה לא מוריד למצולות. זה חי ומתקיים איתי כמו חלק בלתי נפרד ממני", משתפת עירית. "אין לי פחד להיות לבד כי יכולתי להיות בזוגיות, אבל אני לא מחפשת זוגיות אלא אהבה. זה הרצון להכיר את האחד שלי, שהוא שלי ושאני שלו, ששנינו מתקיימים כישות עצמאית ויחד עם זאת, כמשהו שלם כשאנחנו יחדיו".
כדי להתמודד עם תחושת הבדידות נוקטים אנשים שונים בטקטיקות שונות. איתן למשל מקיף את עצמו באנשים: "כשנמצאים בזוגיות יש מישהי לשפוך בפניה על איך עבר עליך היום, וזה מאוד חסר כשנמצאים לבד. אז אני יוצא הרבה בערבים רק כדי להיות קצת בין אנשים, לשתות משהו ואולי גם לראות קצת פנים מוכרות. זה מאוד עוזר להפיג את הבדידות".
שחר, לעומת זאת, בחרה לאמץ כלבים: "אם בעבר חזרתי כל יום לבית ריק, עכשיו הבית שלי מלא חיים. אני חוזרת לשני יצורים שהכי מאושרים לראות אותי, ויש לי למי לדאוג ולהעניק. אני הולכת לגינת כלבים ועל הדרך מכירה עוד אנשים. כלבים הם לא תחליף לבני אדם, זו אהבה אחרת, אבל היא כן ממלאה לא פחות - אני מדברת איתם, מטיילת איתם, ישנה איתם. כשאני חולה הם לא זזים ממני. הם תמיד ישמחו לראות אותי, ירצו בקרבתי ויכילו אותי גם כשיש לי יום רע".
"דווקא במערכת היחסים האחרונה שלי הייתי הכי בודדה"
יש, כמובן, גם רווקים שכלל אינם מרגישים בדידות: "יש לי תקופות רווקות רבות וארוכות, ולפעמים, בעיקר בתקופות קשות, אני מרגישה לבד אבל לא בדידות", מעידה על עצמה מיכל. "אני מוקפת אנשים, וזה אומנם לא תחליף למערכת יחסים אבל זה לא מאפשר לי להיות באמת בודדה. לעומת זאת, במערכת היחסים האחרונה והמאוד טראומתית שלי הרגשתי הכי בודדה שהייתי".
מיכל אינה היחידה שהרגישה בודדה דווקא בתוך מערכת יחסים זוגית. כך, למשל, מעידה אולגה לאחר 20 שנות זוגיות: "אפשר להרגיש בודדים בתוך מערכת יחסים, כשמצד אחד חיים באותו בית, מנהלים משפחה ומשק בית משותף ותוכניות לעתיד, ומצד שני מרגישים שאין עם מי לדבר. יש תקופות שבהן אני מרגישה שאין לי פרטנר ושאנחנו כמו שותפים בדירה או לעסק, בלי שיחות על היום או על החיים או מחשבות או סיפורים נחמדים שקרו. בלי מגע וחיבוקים. רק צרכים בסיסיים כמו קניות, מי ייקח את הילדים ולוחות זמנים.
"הוא, מבחינתו, מרגיש לא אהוב, ואני לא פנויה רגשית להתמודד עם זה ולתת. כל אחד תקוע בעצמו ומרגיש לבד. זה לרוב קשור למערכת לחצים חיצונית שפשוט לא מתמודדים איתה כראוי, וזה נכנס הביתה ומייצר בדידות מסוג אחר. אני לא יודעת אם זה יותר או פחות מבדידות של רווקות, אבל זה אחרת. זו בדידות מתסכלת ומייאשת כי את חושבת ואיפשהו יודעת שזה אמור להיות אחרת".
אולגה מתמודדת עם תחושת הבדידות במגוון דרכים: "היו מצבים שבהם חשבתי שיכול להיות טוב יותר והסתכלתי החוצה כניסיון לקבל בחזרה בעלות על הסיטואציה ועל החיים שלי, אבל כשזה קורה אז אני מתרגמת את זה די מהר לניסיון להתמודד בתוך הבית ולדבר איתו. ויש מצבים שאני פשוט מנסה לא לחשוב על זה ומנסה להתרכז במשימות שיש לי לעשות, או נפגשת הרבה עם המשפחה שלי ויוצאת עם חברים. וכמובן שמאז שיש ילדים אני מתרכזת בהם כי הם אושר צרוף".
"נעשיתי חולה בגלל בדידות ששמרתי בבטן"
על ההשלכות הבריאותיות של הבדידות מעידה איילה: "נעשיתי חולה בגלל בדידות שנשמרה בבטן במשך שנים ורצון להוכיח לכל העולם שהכל בסדר. התחתנתי בגיל מאד צעיר עם הגבר הראשון שאהב אותי, מבלי לדעת כלום על אהבה או על החיים, והפטריארכיה האיומה גרמה לי להיכנס למסכת ייסורים של הקמת משפחה. שנים של טיפולי הפריה, כשבלב רציתי בכלל להיות זו שמובלת בעגלה מכוסה בשמיכה ונאהבת כתינוקת.
"אני אוהבת את ילדיי, אבל כמה קורבנות ואובדן חירויות. כמה הייתי בודדה בהורות שלי. ישבתי בין הקירות עם התינוקות ואפילו לדבר - דיברתי בחצאי משפטים. שמרתי בדידות איומה בבטן וחליתי באנדומטריוזיס שזו מחלה מנוולת שהנכיחה את בדידותי מול מערכת הבריאות הציבורית. אני לא מהרוחניקיות אבל אני יודעת שזו היתה בטן מלאה בבדידות ואומללות".
איילה בחרה לסיים את מערכת היחסים בסופו של דבר. "יש לי ילדים אז אינני נפש חופשייה בעולם, אבל אני מנהלת את חיי כרגע בהחלטה מודעת של מיצוי ולא של ריצוי. הבדידות אצלי נשענה על האספקט הזה בעיקר, ועל כך שלא הייתי נאמנה לעצמי. אני בוחרת להקיף עצמי באנשים שעושים לי טוב. חברים טובים הם תרופה מוכחת כמו מגע חם. גם היצירה היא סוג של ביטוי שעוזר. הדף הוא פלטפורמה ליצור מהבדידות, ומילה - יש בה הקלה גדולה כשהיא יוצאת לחלל ולא נשמרת בבטן".
גם עבור ענבל ההורות לוותה בבדידות: "את הבדידות הכי גדולה הרגשתי כשהילדים היו קטנים ממש. הרגשתי שהוא די ממשיך בחייו, עבודה וכזה, ואני עצרתי הכול. אני הייתי זו שקמה אליהם בלילה, כל לילה, במשך שנים. אני זאת שקמה בבוקר, וכל זה בזמן שהוא ממשיך לישון. זה תסכול וזאת בדידות. הרגשתי שהוא לא רואה בכלל איזו תהום פעורה בינינו. כל מקום שיש בו קושי שהצד השני לא רואה הוא בדידות מבחינתי. הרי בדידות זאת התחושה שאף אחד לא רואה אותי ושלאף אחד לא אכפת".
להפיג את הבדידות מבלי לפרק את הנישואים
ענבל מצאה את הדרך להפיג את הבדידות מבלי לפרק את הזוגיות: "כשגדלו הילדים התחלתי לראות יותר את עצמי ולקחת לעצמי יותר מקום. אני דורשת ממנו יותר, אני יוצאת יותר מהבית, אני פחות מבטלת את עצמי בשבילו. חל שינוי עמוק ביחסי הכוחות והיינו צריכים לאזן מחדש את התלות ההדדית. אני פחות בודדה כי אני מתקשרת לו את הצרכים שלי יותר טוב וגורמת לו לראות אותי, ירצה או לא ירצה. אני גם מפיגה את הבדידות עם חברות, בשיחות, במפגשים עם אנשים אחרים".
אלא שהפעולות שנקטה ענבל בכדי להפיג את הבדידות, יצרו תחושת בדידות בקרב בעלה: "אני רואה שזה נתפס אצלו כהתרחקות שלי, והוא חווה את זה כבדידות", היא מודה בעצב. בעלה, צביקה, מאשר: "אנחנו חווים הרבה בדידות כחלק מתהליך היציאה לחופשי של כל אחד מאיתנו בתוך הקשר הזוגי", הוא אומר.
"היא יוצאת הרבה לבלות, ואם בעבר היינו נפגשים עם חברים ויוצאים ביחד כזוג, היום אנחנו יוצאים יותר בנפרד. אני לא מרגיש בדידות כשאני לבד, רק כשאני חסר אהבה. אם ענבל מחליטה למשל לצאת לבלות במקום לבשל, ואין לי מה לאכול לארוחת ערב, אני יכול למצוא את עצמי בארומה, מרגיש בודד. יכול להיות שהיא עדיין אוהבת אותי, אבל האופנים שבהם התרגלתי לזהות את האהבה שלה השתנו".
את הדבק שמחבר את הזוגיות שלהם הם מייחסים לתקשורת שביניהם: "אנחנו מדברים הרבה, ויש לנו תחושות משותפות. אפילו מדברים קצת יותר מדי לטעמי", אומר צביקה. "כשאני משתפת אותו זה מפיג את הבדידות", מעידה ענבל. "לרוב כשאני מספרת מה מעיק עליי, מתברר שהוא מרגיש בדיוק אותו הדבר, ולהיפך. בסך הכול אני מרגישה שזה תהליך טוב ונכון, גם אם כואב בדרך. זה מחזק את הזוגיות שלנו ובסוף גם מקרב אותנו".
