לא רוצה להתעורר במיטה זרה יותר. די
אולי במציאות אחרת, במקום אחר, יכולנו להיות זוג. אבל איך אפשר להתחיל מהסוף? כשמגיעים ישר לעיקר, מה כבר נשאר? יש דרך וצריך לעבור אותה. לא לחצות את הקווים האדומים של עצמי. באותו רגע נשבעתי שפה זה נגמר. לא רוצה לזרום עם אף אחד, לשום מקום. רוצה את האחד שלי
אתמול, אחרי שדרור החזיר אותי הביתה, הוא רכן לעברי, ליטף את שערי ולחש לי "את יפה". הרגשתי את ידו על ברכי, מטפסת לה מעלה-מעלה, ונרתעתי לאחור. "לא", אמרתי לו. הוא אסף את ידי לתוך ידו כלא שומע. משכתי אותה במהירות בחזרה. "אתה זוכר את מה שדיברנו", הזכרתי לו. הוא גיחך לעברי. "מה? כבר נפגשנו כמה פעמים, ואני מרגיש איתך כמו ילד קטן".
לטורים הקודמים של טליה טופז גולדנר:
מי היה מאמין? הלוזר המכוער זרק אותי
היא קנאה. לא הבינה איך מסתכלים עליי ולא עליה
בתוכי נזכרתי שהתקופה הכי יפה שלי הייתה כשהייתי ילדה. מה כל כך רע בלהרגיש ילד קטן? מה כל כך רע בלחוות הכול בעוצמות? לאן נעלמה התמימות? הרי הכול היום כל כך זמין עד שגם אני נהייתי כבר זמינה. בגופי. בליבי. אך באיזה מחיר? "כן", השבתי. "התכוונתי לכל מילה שאמרתי לך. הסברתי לך שאני צריכה את הזמן שלי". אבל הוא בשלו: "כמה זמן?", כאילו שהוא מנהל משא ומתן בנוגע לאיזושהי עסקה. "לא יודעת", השבתי לו. "אין פה זמן. אני רק רוצה שנכיר". דרור התחיל לצחוק במבוכה, אפילו סינן מתוך שפתיו בלחש "וואו, את קשה", והוסיף בספק ציניות, ספק רשעות: "כנראה שבגלל זה את עדיין לבד".
אני יודעת שהוא רצה לפגוע בי, אבל לא עניתי לו. כשמישהו בטוח בדרך שלו אז אין ספקות, ולא צריך להצטדק או להתנצל. כנראה שהשתיקה שלי הכעיסה אותו כי רגע אחרי כן הוא כבר ממש התעצבן. "אז תגידי שאת דתייה וזהו!", ירה. "אל תתחילי לתרץ את זה בכל מיני סיסמאות ומילים יפות. ואולי את בכלל לא נמשכת אליי, אז תעשי לי טובה ואל תבזבזי לי את הזמן. מתנהגת כמו איזו נזירה". ואני רק רוצה לצרוח לו באוזן "תקשיב, אני לא למכירה, ואני לא ממהרת לשום מקום ואני בטוחה שיש אחריי בנות נוספות בתור. אז אני מוותרת, ומצידי שיעקפו אותי כי אני לא נמצאת בשום תחרות ובאף מרוץ". אבל לא צרחתי. במקום זה קמתי והלכתי.
שמעתי אותו קורא בשמי "מיקה, מיקה, לא התכוונתי לפגוע...", אבל לא עצרתי. זה לא פגע בי, אבל אני יודעת שהאגו שלו נפגע מזה שאני לא מתמסרת אליו בקלות. לא זורמת בקצב שלו. מרוב שכבר רגילים בכזו קלות לגעת, להתנשק ולהתחבק, כבר אבדה המשמעות. ואם מישהו בוחר בדרך אחרת, אז זה פתאום נראה מוזר. לא נורמלי אפילו.
כשפגשתי אותו לראשונה הוא מצא חן בעיני מאוד, ודווקא בגלל זה החלטתי שהפעם אני לא מוותרת לעצמי. הרי מאוד קל לחיות לפי כללים מסוימים כל עוד זה לא עומד במבחן המציאות. הבהרתי לו כבר על ההתחלה את הנקודה הזאת. לא רציתי להשלות אותו. אבל הוא לא הבין אותי. לא הבין מה אני רוצה ממנו. זה אפילו הצחיק אותו. הוא חשב שזו סוג של בדיחה. סוג של קוריוז. לא האמין לי. כנראה חשב שאני סתם מנסה להיראות מתוחכמת.
היה לי קשה בהתחלה להיפתח אליו. לדבר על זה בחופשיות. הרי אני כבר שנה שלמה בתוך התהליך הזה שבחרתי לעצמי, ופעם זה נראה לי הכי קל בעולם ולמחרת זה הדבר הכי קשה שאני עוברת. אבל כשקשה לי אני נזכרת בעבר הלא רחוק, בימים בהם הרגשתי מרוקנת. בזמנים בהם נתתי את עצמי כל כך מהר וללא כל תמורה. והכוונה היא לתמורה של הלב, ולאו דווקא של הגוף. זה גם לא בא בבום. זה חלחל לאט-לאט. אבל השיא היה ממש לפני שנה. באותו בוקר התעוררתי במיטה זרה. לא זכרתי איפה אני ועם מי. לצידי שכב מישהו. גבו היה מופנה אליי. התבוננתי בו. הוא ישן שינה עמוקה. כנראה שרסיסי האלכוהול מליל אמש דבקו גם בו.
הווילון שכיסה את החלון זרק חלקיקי אור על פניו. יכול להיות שהיה דווקא נחמד. לא באמת ידעתי, ואיך יכולתי לדעת? האלכוהול מליל אמש טשטש אותי לגמרי. מחק אותי. קמתי בזהירות ואספתי את בגדיי. התביישתי בעצמי. רציתי רק לברוח משם, שלא יראה אותי. למחוק את הלילה הזה מזיכרוני.
אולי במציאות אחרת, במקום אחר, יכולנו להיות זוג. אבל איך אפשר להתחיל מהסוף? כשמגיעים ישר לעיקר מה כבר נשאר? יש דרך וצריך לעבור אותה. לא לחצות את הקווים האדומים של עצמי. באותו רגע נשבעתי שפה זה נגמר, ושאין לי למי לבוא בטענות אלא רק לעצמי. אני יותר לא משחקת במשחק הזה. לא רוצה לזרום עם אף אחד, לשום מקום. רוצה את האחד שלי. לא רוצה להרגיש כל כך צעירה אבל יחד עם זה כל כך זקנה. משומשת. איפה התמימות שלי, שנעלמה, האופטימיות?
ואז החלטתי שביום הולדתי השלושים אני מתחילה דרך חדשה. שונה ממה שהכרתי עד עכשיו. אני רוצה להתאהב ולהרגיש בכל העוצמות, ושהמגע שיגיע אחרי זה ישלים את הכול כמו פאזל שכל החלקים בו מתאימים. מסביב כולם אומרים לי כל הזמן שאני בעצם בוחרת לא לחיות. לא להרגיש. שאני חיה חיים ללא כאב. ללא שמחה. ושאני בוחרת בדרך הזו מתוך הפחד להתאכזב. בורחת מהצורך להתמודד עם המציאות. הם טועים. אני מרגישה היום חיה יותר מתמיד. כשהלב דופק, הוא דופק בגלל הסיבות הנכונות. והוא פועם בכל החוזק. אין שום משקה או מגע שיטשטשו את המציאות מולי. אני חדה וממוקדת. אין הסחות דעת. והאהבה? היא תגיע בסופו של דבר. רק כשאחליט להתמסר לזה ששווה את זה. לזה שאני אבחר בו מהסיבות הנכונות.
טליה טופז גולדנר היא עורכת ספרים במקצועה, אשר כתבה לאחרונה את ספר ביכוריה "והיינו שם שתיים".
לפנייה לכתב/ת 
