אני לא מצליחה להיות טובה כמו שאני רוצה
כמעט כל החיים אני מרגישה שמעמידים אותי בניסיון, ואני נכשלת בו. הרגשתי שעם הזמן נדבקים אליי כתמים קשים מאוד להסרה. כל הדברים הלא טובים שעשיתי, כל האנשים שהתנהגתי אליהם כמו כלבה. אני קצת כמו החרב של גריפינדור מ"הארי פוטר", רק שבמקום לספוג את הדברים הטובים ובעלי הסגולה, אני סופחת את הרעים
ערב ליל הסדר. בדיוק סיימתי להציע את המצעים החדשים שרכשתי וכמעט שהרשיתי לעצמי לצלול אל תוך המיטה. כל אחד היה אומר שהיא נראית מושלמת, אבל בשבילי היא הייתה לבנה מדי, אפילו "מלאכית" מדי. אולי זו הייתה טעות לקנות את סוג המצעים הזה, הקנטתי את עצמי. זה לא מקרי שכמעט כל פריטי הלבוש שלי שחורים. תמיד היה קשה לי עם הצבע הזה, לבן. ברגע של חוסר נחת העברתי אצבע על אדן החלון. שכבה דקה של אבק כיסתה אותה בשנייה. קרוב לוודאי שמחוץ לדירה סמרטוטים נסחטים כעת, רצפות נשטפות, וחמץ טעים נזרק או נשרף באיזה טקס מיוחד.
ריח האקונומיקה שבאוויר התערבב עם ריח כביסה שזה עתה כובסה. כמעט כל החיים אני מרגישה שמעמידים אותי בניסיון, ואני נכשלת בו. הרגשתי שעם הזמן נדבקים אליי כתמים קשים מאוד להסרה. כל הדברים הלא טובים שעשיתי, כל האנשים שהתנהגתי אליהם כמו כלבה. אני קצת כמו החרב של גריפינדור מ"הארי פוטר", רק שבמקום לספוג את הדברים הטובים ובעלי הסגולה, אני סופחת את הרעים.
אני לא מצליחה להיות הבן-אדם הטוב שאני חולמת להיות, או למצוא את ניצוץ הקדושה שאני כל כך משוועת אליו. ואולי כאן טמונה הבעיה - אני חולמת במקום לקום ולעשות. "לעצור בשיטתיות לכל הולך רגל במעברי חציה לא נחשב להיות טובה", לחש לי הקול הקטן שבראשי. במקום להעביר מטלית בין מסילות החלון הצרות ולנסות לעשות קצת סדר בבלגן שמכונה חדר השינה שלי, ניגשתי אל האייפון, לחצתי ארוכות על מקש הכיבוי ונשכבתי על פרקט העץ הקריר. רציתי לקחת לעצמי רגע קטן לחשוב על הדברים ללא הסחות דעת מיותרות.
בעיניים עצומות התחלתי להריץ את השנים האחרונות שעברו עליי. מי אני בכלל, והאם האג'נדות שבהן אני מאמינה אכן נאכפו על ידי, או שמא הן נפלו ועדיין נופלות קורבן בידי השגרה? האם אני באמת מאמינה בהן, או שמא אני סתם מבלפת? אני לא מאמינה באהבה מודרנית, למשל, ובכל זאת אינני מפסיקה להשתמש ולתקשר במכשיר הטלפון שלי, כאילו העולם כולו תלוי בו. אני לא מאמינה בצילום של כל דבר במקום לזכור, ובכל זאת יש לי יותר מ-3,000 תמונות בגלריה. אני לא מאמינה בבריחה מהמציאות, ובכל זאת אני יוצאת לשתות. אבל בדבר אחד אני כן מאמינה. אני מאמינה שאף פעם לא מאוחר מדי, ושאם בן אדם קם בבוקר ולא צריך להחליט מי הוא, הוא מנצח. הוא כבר על המסלול הנכון.
את תיקיית התמונות מחקתי לחלוטין, בלי אפשרות אחסון חלופית. אלו לא באמת זיכרונות, אמרתי לעצמי. מעכשיו אני רוצה לזכור רגעים אמיתיים, לא סרטונים שעשיתי עם חברות בסטורי. אני רוצה לזכור את תווי הפנים של הבחורים המעטים שנגעו לי בלב או שרטו אותו, ולא את צילומי המסך מהשיחות איתם.
עם האלכוהול זה יהיה קצת יותר קשה. אני יכולה לפחות להחליט שאוריד את הכמויות, ושאפסיק עם הצ'ייסרים, למען השם! הם תמיד שמים לי רגל בסוף. אני לא רוצה לקום בבוקר ולנסות להחליט מי אני. אני לא רוצה להיות הבן-אדם הזה שהמציאות המעייפת מציצה לו מעבר לכתף וגורמת לו להיות זה שמכור למדיה, שלא מפתח תמונות אמיתיות ושלא נותן לאף אחד להיכנס לו ללב.
"נו, גפן, סידרת הכול?" שמעתי את אחותי הגדולה צועקת מבעד לדלת. פקחתי את העיניים בחוסר רצון והסתכלתי סביבי. אף רהיט או חפץ לא היה קרוב ללהיות מסודר או נקי, אבל אני דווקא כן הייתי בדרך לשם. "כמעט", עניתי לה וחייכתי לעצמי חצי חיוך, תוהה על האנלוגיה שבה אני נמצאת ויודעת שזו רק ההתחלה. אי אפשר לנקות הכול בערב חג אחד.
