אני בחורה אנלוגית שנולדה בעשור הלא נכון
לעיתים אני לא יכולה שלא לתהות שמא ההווה הוא גנב שגונב את כל מה שאני אוהבת, ואולי האהבה הטובה אליה אני משתוקקת כבר לא קיימת, בדיוק כמו הסובארו הישנה שבה אני נוהגת. כבר לא רואים מכוניות כאלו על הכביש, ואם גבר החלומות שלי אכן קיים, אני בטוחה שבחורה מהירה ממני השכילה לתפוס אותו כבר
לעיתים, ברגעים כמו הפקק הזה, אני מתחילה לתהות שמא ההווה הוא גנב שגונב את כל מה שאני אוהבת, ואולי האהבה הטובה אליה אני משתוקקת כבר לא קיימת, בדיוק כמו הסובארו הישנה שבה אני נוהגת. כבר לא רואים מכוניות כאלו על הכביש, בטח שלא במצב כל כך טוב. ואם גבר החלומות שלי אכן קיים, אני בטוחה שבחורה מהירה ממני השכילה לתפוס אותו כבר.
למכונית שבה אני נוהגת יש כללים. אני צריכה לפמפם שלוש פעמים עם הרגל על דוושת הגז לפני שאני מסובבת את הסוויץ', אחרת היא לא תתניע. עליי לפתוח את הרב-בריח הכבד שנמצא על מוט ההילוכים, ואז גם לזכור לנעול אותו בחזרה. כמו האהבה שכולם חולמים עליה ומקנאים בה, ככה זה עם המכוניות האלו. הכלל הכי חשוב הוא לא להפעיל מזגן, אלא אם כן חייבים באמת. ובכלל, צריך לדעת איך לנהוג עם ענתיקות. קשה למצוא אותן, ועוד יותר קשה לשמור עליהן. על חלקי חילוף בכלל אין מה לדבר. זוהי הליגה של הגדולים, הליגה שבה שומרים על המכונית שלך כאילו הייתה הבייבי שלך.
אף פעם לא הצלחתי להחזיק בבחורים ה"עתיקים" האלו שנולדו עם נפש אנלוגית כמוני. אני חושבת שאפילו שרטתי אותם באיזשהו אופן. הם שרטו אותי בוודאות, ואת זה אני לא יכולה לתקן בשום מוסך. אני אובססיבית לחוויות שמתרחשות רק כשמניחים את המסכים, כלומר - את המסכות בצד. לעולם לא אשכח איך אני ומר אקס הלכנו לטייל ונכנסנו לטבול במעיין נסתר. המים המלוחים נכנסו לי לפה אבל טעמם מעולם לא היה מתוק יותר. המים היו מתוקים בדיוק כמו שם השיר האהוב שהאזנו לו אחר כך, כשנשכבנו מותשים על הסלעים וספגנו אחד את השני בעיניים. כשנצרנו יחד רגעים אמיתיים.
כמה חודשים מאוחר יותר, בחור אחד שנשכב על מיטת השביליסטים בקיבוץ ברעם והזמין אותי להניח עליו את הראש, הזכיר לי שהרגעים הללו יכולים להתרחש עם עוד אנשים, ושאני פשוט צריכה למצוא את אלו שמשדרים איתי על אותו התדר בטרנזיסטור, התדר שמעטים נמצאים עליו היום. אני חושבת שישנו מכנה משותף לכל הבחורים שאליהם נפשי נוטה לערוג – כולם אוהבים את הארץ כמוני, לא מאמינים בסלולרי, מעדיפים לטייל במקום לשוחח בווטסאפ ולגלגל מילים יפות בעברית על הלשון. הם בדרך כלל נועלים לרגליהם סנדלי שורש, והם יכונו בידי אחרים "מלח הארץ". טוב, זה באמת מה שהם.
אהבה במגרש הגרוטאות
יכול להיות שכמו המכוניות הישנות שכבר בקושי מעטרות את הכבישים, גם האהבה ההיא נמצאת במגרש הגרוטאות שאף אחד כבר לא הולך אליו, אפילו לא בל"ג בעומר. יכול להיות שזאת אני המוזרה שבבעלותה רכב אספנות (בעוד שנה וחצי נו, תוותרו לי), בזמן שכולם מתקדמים לעבר העתיד, בעודם מסתפקים בזוגיות בינונית, עטופה בשכבות רבות של ספק. ואולי אני הבעיה, והגיע הזמן שאפסיק לחלום על משהו שכבר בקושי קיים. הרי עם חלומות לא הולכים למכולת, ועם חלומות לא מקימים משפחה.
ובכל זאת, יש משהו מרגש בלנהוג במכונית ישנה. היא מאלצת אותך להתאמץ. אין מתגים חשמליים, לא קודן אלא מנעול כבד, ואם לא אשתמש בידיים, שום דבר לא יתקדם. הכול פשוט, כמו אהבה גולמית. פשוט כפי שאלוהים רצה שיהיה. אלו רק אנחנו שסיבכנו הכול עם הטכנולוגיה המקוללת שלנו.
"למכירה?", שאל פתאום נהג ההונדה שעבר לידי, וקטע את רצף מחשבותיי המבולבלות. "לא", השבתי, מחייכת. בכל פעם אני רוצה לענות "הלב, הלב למכירה", אבל במקום זה לוחצת על דוושת הגז במלוא הכוח, ונוסעת לחפש אחר הבחורים הנחבאים, יודעת שלא אמצא מנוח עד שאמצא את הנחבא האחד שלי.
