תני צ'אנס! לא כל הגברים מניאקים שיפגעו בך
"אל תיקח את זה באופן אישי", ניסיתי לפייס אותו. "ברור לי שלא כולכם כאלה, בדיוק כמו שברור לי שאנחנו הנשים לפעמים לא פחות רעות ואכזריות מכם. זה משחק מלוכלך, עולם הדייטינג וההיכרויות, וכולם יוצאים ממנו מטונפים בסוף"
לכתוב למדור יחסים זה לא דבר קל או פשוט, בטח לא כשעושים את זה בשם האמיתי ולא מסתתרים מאחורי שם עט. צריך הרבה אומץ כדי לחפור בפצעים פתוחים, להתעמת עם שדים פנימיים ולעמוד חשופה מול כיתת היורים הסדיסטית, הלוא הם הטוקבקיסטים. זה כמובן לפני שסופרים את הנשמות הטובות ממעגל החברים והמשפחה, שלכל אחת מהן יש צורך בוער לחלוק איתך את שני הסנט שלה על מה שכתבת, היית צריכה לכתוב, והאהוב ביותר: לא היית צריכה לכתוב.
איפשהו במס שמורידים לך על כל מניפסט כזה, צריך להיות סעיף החזר הוצאות על רסיסי לב, דמעות ושק חבטות, או לפחות איזה הסדר לתוספת סיכון. עם הזמן, הדמעות והעצבים מבינים שצריך ללמוד ללבוש שכפ"ץ וירטואלי ולנסות להתעלם מכל החיצים שנורים אלייך. אז כן, בחיים שלי שיט הפנס, ולא מעט. לכתוב עליו זה סוג של קתרזיס, אבל כזה שמגיע לא פעם עם מחיר רגשי לא פשוט. אנשים שאת לא מכירה מרשים לעצמם לחבוט לך בנפש, להטיח בך עלבונות, לקלל אותך ולאחל לך דברים שהשתיקה יפה להם. למה? כי להיות בריון מאחורי המקלדת זה קל. אפשר לכתוב מה שרוצים בלי להזדהות בכלל ובלי לחשוב לרגע מה זה עושה לאדם בצד השני. וזה עושה.
לכן את הטוקבקים לכתבות ולטורים שלי למדתי לא לקרוא כבר לפני קרוב לשני עשורים, כשעוד כמעט ולא היו קיימים, כי אני יודעת כמה אני פגיעה וכמה מילה אחת אפילו יכולה לגרום לי למערבולת רגשית של חודשים אם לא שנים. איך אומרים סטטיק ובן אל? להתעלם מזה זה קל. אבל לחמוק מהתגובות שאת מקבלת בפרטי או בפנים מאנשים שזיהו אותך מהכתבות, זה כבר הרבה יותר קשה.
כך, אחרי טורים טעונים או ויראליים במיוחד, כאלה שעשו המון רעש גם מחוץ לפלטפורמה המקורית שבה עלו, מצאתי את עצמי לא פעם מוצפת בתגובות כמו זאת: "למה את תמיד מציגה את כל הגברים כדושים/פסיכים/מניאקים? לא כולנו כאלה", כתב לי לפני כמה שבועות זכר אלפא, שלגמרי במקרה גם היה מישהו שיצא לי להתכתב איתו באחד מאתרי ההיכרויות. "את צריכה לתת הזדמנות לגברים להוכיח שיש בינינו עוד כאלה טובים ורציניים", הוא המשיך ואמר.
היה לי ברור מחד שהוא צודק. מאידך, בתוכי ידעתי שיש סיכוי טוב שההערה הזו הגיעה עטופה בקורטוב של עלבון מהצד שלו, ושלמרות שעשה רושם שהוא מה שנקרא "בחור טוב", איכשהו תחושת הבטן שלי (שאני מודה, אולי הייתה נכונה ואולי לא), אותתה לי שאין טעם להעביר את האינטראקציה בינינו מהעולם הווירטואלי לזה האמיתי, וששום טוב לא יצמח מזה. "אל תיקח את זה באופן אישי", ניסיתי לפייס אותו. "ברור לי שלא כולכם כאלה, בדיוק כמו שברור לי שאנחנו הנשים לפעמים לא פחות רעות ואכזריות מכם. זה משחק מלוכלך, עולם הדייטינג וההיכרויות, וכולם יוצאים ממנו מטונפים בסוף".
ניסיתי להסביר לו את הרציונל בכתיבת טורי יחסים. "מאחורי כל כתבת יחסים, עומד כנראה איזה דוש שניסה להוכיח לה שלו יש את ה-הכי גדול, ואני לא מדברת בהכרח על 'העין השלישית שלו'", כתבתי. "תחשוב על זה ככה - אם במשחקי הכס הדמויות היו יושבות וקולעות צמות אחת לשנייה כל הזמן במקום לערוף ראשים, והאהבה שם הייתה לגמרי בגרסת הוונילה המתוקה והחלבית, אתה באמת חושב שהיא הייתה מצליחה כל כך?"
"כמו שסקס מוכר", הוספתי, "ככה גם כאב וכעס ועלבון, וכן, גם ואולי בעיקר חרא. אין מה לעשות. אנשים אוהבים לקרוא על הסבל והדרמות של אנשים אחרים, כי לא פעם זה גורם להם להרגיש יותר טוב עם עצמם או לפחות מנחם אותם שהם לא היחידים ששוחים בנהר הסחלה המטונף".
"תבין", כתבתי לו, "יש כאלה, אולי אתה אפילו אחד מהם, שילכו וישתכרו כדי לחוות קתרזיס ולהקהות את הכאב. יש את אלה שיעופו על טינדר כאילו אין דבר כזה מונוגמיה בעולם, ויש כאלו שינסו לא לגרום לקצר חשמלי במחשב כשהדמעות יטפטפו להן בין מקשי המקלדת כשיישבו לכתוב עוד טור על כמה קשה, מתיש, מייאש ובעיקר כואב זה לחפש ולמצוא אהבה. אני שייכת לקטגוריה השלישית".
למדתי כבר שלמרות שאני בריטית במקור ושיכר אמור לזרום לי בוורידים די בדיפולט, אני לא ממש מסוגלת להחזיק את האלכוהול שלי בכבד באופן שהיה משמח את המלכה, ולכן לשתות כדי לשכוח זו לא ממש אופציה חכמה עבורי. בין סינדרלה לטינדרלה, אני מעדיפה לקרצף את הפנים שלי משאריות מסקרה שנמרחה אחרי ששוב נשבר לי הלב, מאשר לטרוק את הדלת מאחורי עוד גבר שחוץ מריח של פספוס, לא השאיר אחריו כלום כשנפרדו דרכינו.
אז אני כותבת. על אהבה ועל אכזבה ועל שברון הלב ועל כמה שהוא כואב. על העלבונות, השקרים, המשחקים והדמעות. אני כותבת כי אני יודעת שאני לא היחידה. אני כותבת מתוך תקווה שהטור הבא יהיה הטור שבו אכריז שמצאתי אהבה ואני פורשת מהמרוץ. אני כותבת כי אני רוצה להאמין שאחרי כל הצפרדעים שלא החליקו לי טוב בגרון וכמעט חנקו אותו מדמעות, יגיע יום אחד ההוא שיהיה כל מה שהקלישאה הבטיחה. ואז? אז אני מבטיחה שאהיה הראשונה לצאת לרחובות ולזעוק: "המלך הוא עירום והוא שלי ורק שלי".
