אני מכורה והוא הסמים שלי. איך נגמלים?
תן לי שקט, לעזאזל. מה כבר ביקשתי? שלא תצא עם אחרות? מה כל כך כיף בדייטים? דורון, מה כיף לך בדייטים? לא ניסית מספיק להרשים? לכבוש? לצוד? די. מספיק. תתבגר כבר. אני עייפתי. אלוהים, בחיי שעייפתי
זה קרה בבת אחת. לא צפיתי את זה בכלל. כבר כמה חודשים שאני חושבת מה חסר לי בקשר עם דורון. "אני רוצה הכרה", אמרתי לו. "מה? את רוצה שנהיה חבר וחברה?". "כן", אישרתי. "זה בדיוק מה שאני רוצה". הרבה יותר קל להודות כשזה הפה שלו שמוציא את המילים שלי. "מצד אחד אני הכול בשבילך", הוספתי, "ומצד שני אני כלום ושום דבר. אף אחד בעולם שלך לא מכיר אותי. אם יקרה לך משהו, מי ידע לעדכן אותי בכך? אני במסתורין, אני במחשכים. למה?".
"אז כן, אני רוצה להיות בת הזוג שלך. אני רוצה להיות איתך גם בצדדים האפורים. הכול פה כל כך סטרילי, כמו על שולחן הניתוחים. אתה לא מתלכלך איתי". הוא שתק, אולי מלמל הברות מעומעמות שלא מצאתי בהן תשובה מספקת. "בכנות", ניסיתי למשוך אותו בלשון. "בחצי שנה האחרונה יצאת עם אחרות?". הוא גמגם באיטיות, והלב שלי הגביר את דפיקותיו.
יזיזים שמפלרטטים עם זוגיות
דורון ואני סוגרים פחות או יותר ארבע שנים של קשר. ארבע שנים של יזיזים שמפלרטטים עם זוגיות. ואני, היזיזה של דורון, טובה בריצות ארוכות, אוהבת לגמוע מרחקים, יש לי אורך רוח, יש לי סבלנות. אני מתמידה סדרתית. יש לי סיבולת, אני לוקחת הרבה אוויר וממשיכה הלאה. ככה, קילומטר ועוד קילומטר, שמונה-עשר קילומטרים. ארבע שנים.
בעבר, אחרי כל כמה קילומטרים הייתי עוצרת ושואלת "דורון, מה אנחנו?", והוא היה עונה "חברים עם הטבות". כל כמה קילומטרים הייתי לוקחת שוב נשימה עמוקה וממשיכה קדימה לרוץ. ועכשיו דורון ואני סוגרים פחות או יותר ארבע שנים של קשר. ארבע שנים שבהן אני רצה מרתון רק כדי לגלות שבסוף לא מחכות לי לא מנוחה ולא נחלה. כן ממתינה לי תהום כדי לקפוץ ממנה. זה עוד יגמר בהתאבדות.
מה יש לך? אידיוט. משוגע. בחיי שאני רוצה לצרוח עליו, אבל באמת אין טעם שאומר אפילו לא מילה אחת קטנה. הוא לא יקשיב לי בכלל. יודעים מה? הוא יקשיב לי אבל הוא לא יבין אותי. הוא לא יבין מה אני רוצה ממנו ולמה הוא לא יכול פשוט לשבת על הספה ולבהות עכשיו בכדורגל, או בפוטבול או ללכת לשחק פוקר, או לצאת עם החברים. או לישון עם החתולה של השותפה שלו.
הוא מקבל סידרתי. הוא בעיקר רוצה לקבל שקט. גם אני רוצה את השקט הזה. תן לי שקט, לעזאזל. מה כבר ביקשתי? שלא תצא עם אחרות? מה כל כך כיף בדייטים? דורון, מה כיף לך בדייטים? לא זיינת מספיק בחיים מאז הפעם הראשונה שלך? לא ניסית מספיק להרשים? לכבוש? לצוד? די. מספיק. תתבגר כבר. אני עייפתי. אלוהים, בחיי שעייפתי.
"אם אני לא אצא לדייטים", דורון ענה לשאלה הרטורית שלי, "איך אכיר מישהי להתחתן איתה?". "למה לא איתי"?" השבתי. אוי, לפעמים אני כל כך מטומטמת, שואלת שאלות רק כדי לסובב לעצמי את הסכין. את לא יודעת שיש שאלות שלא שואלים?
"אם הייתי צריך לבחור מישהי לחיות איתה לעד, זו היית את. אבל...".
"אבל מה?", לחצתי אותו לקיר.
בחוץ גשם של חודש דצמבר. הוא מביט בי דומם ולבסוף אומר: "בכל זאת, יש לך ילדה וגרוש ברקע".
זהו. נרצחתי. הוא לקח את הסכין ודקר.
כשהאהבה מתפוצצת לך בפנים
אומרים שהיקום לא טועה, ושהכול כל כך מדויק, אז איך זה שלפעמים נופלים עליך השמיים? אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה שבו נופלים עליך השמיים. אף פעם לא הרגשתי ככה, כזאת אבודה ומפורקת. לא בנישואים המחורבנים, לא בגירושים, גם לא כשהמיתולוגי הזמין אותי בגיל 25 לבר בתל אביב, 45 דקות נסיעה מהבית, רק כדי להמשיך את שיחת יחסינו לאן, ושם נפרד ממני.
שום אהבה בעולם לא שווה את הסבל הזה אחרי שהאהבה מתפוצצת לך בפנים. אני מרגישה כאילו מתתי, הגעתי לגיהינום ועכשיו אומרים לי שתכף איוולד מחדש. אני באמת מרגישה כמו תינוק שרק נולד. לא יודעת לתפקד. איך הולכים לישון? איך נרדמים? איך מצחצחים שיניים? אין לי תחושה ברגליים. אני אפילו לא חצי בנאדם. אני מרוסקת. מעוכה כמו אוכל של תינוקות.
איך זה כשנשברת לך יד או רגל, כשכואבת הבטן או כשכואב הגב, לגיטימי לשכב בבית ולקבל ימי מחלה, אבל כשהלב נשבר, מדמם ודואב, מצופה ממך לקום מהמיטה ולתפקד כרגיל? אומרים שהיקום אף פעם לא טועה, אבל הוא, הוא היה טעות של היקום.
תמיד חשבתי שאני ג'ולייט, ושהוא רומיאו שלי. מאהב בכל רמ"ח אבריו, ובאיבר אחד במיוחד. אז איך זה קורה שהדבק הזה שהיה בינינו לא הספיק כדי להדביק אותנו לנצח נצחים? אה, כי אני גרושה פלוס אחת. זהו, יצא המרצע מהשק. אני משומשת, סחורה סוג זין. טובה לזיונים אבל לא למחויבות.
אתה שומע? אני מתאמנת מול המראה על מונולוג חיי. אני יודעת שיש מחיר לזוגיות איתי, אבל המחיר הזה שווה את זה. תראה אותי! אני מגדלת ילדה לבד, ויש לי איזו קריירה אחת. אני לא צריכה אותך כדי שתעזור לי להוריד מגבוה, אני כבר עולה על סולמות לגמרי בעצמי. אני יודעת לחיות לבד ואני גם יודעת לחיות בזוג, ואני לא אגנוב לך את הזמן, בקושי יש לי זמן לעצמי.
והילדה שלי מקסימה ונבונה ואני לא אבקש ממך להיות אבא שני לה, כבר יש לה אחד. ואני לא אלחיץ אותך בעניין ילדים. יש לי אותה, והרחם שלי לא בוער, ואין שעונים שמתקתקים, ואם ארצה בכך עדיין אוכל להרות שוב בעתיד. התגרשתי מספיק מוקדם כדי להתחיל הכול מחדש בלי לדעת שארצה לעשות הכול מהתחלה. איתך. אני גם לא סובלת יותר מחוסר הערכה עצמית, אחרת עדיין הייתי נשואה לאיש שהתייחס אליי כאל סחבה בלויה, ולכן אני יכולה לומר לך בביטחון מוחלט שאיבדת, כנראה, את הדבר הכי טוב שהיה לך.
כאבי גדילה
אבל דורון ואני לא נפרדנו. דורון ואני סוגרים ארבע שנים של קשר, פחות או יותר. "יש קשרים שלא צריכים להיגמר, לא משנה מה", הוא אומר. "אני לא יכולה להיות ידידה שלך", אני עונה בחזרה. אבל דורון לא משחרר. הוא ממשיך לבדוק דופק מעת לעת. שואל אם הוא יכול לבוא לבקר. אמרתי לו שכן, שאם הוא בוחר בי להיות לו האחת, הוא מוזמן.
אני רוצה אותו כאן ועכשיו, אבל אם הוא ממשיך לרצות בי לקשר לא מחייב, זה כבר כאב אחד יותר מדי, ואני הפסקתי כבר לאהוב כאבים בחיי. דורון שתק, ושאל שוב למחרת, חצי שעה לפני חצות הלילה, בשעה שכבר לא היו לי כוחות כדי להילחם בעצמי ולהתנגד לו. אני מכורה, והוא הסמים שלי. אני לא יודעת איך נגמלים.
דורון הגיע וחיבק הכי קרוב שהוא יכול, והוא יכול. אנחנו כמו שני מגנטים, מתחבקים עם אפס סנטימטר רווח. אני יודעת שבבוקר הוא יצא ראשון או שאני אצא ראשונה, ובלילה הוא יחבק את החתולה של השותפה או חתולה תל אביבית אחרת, ואני אחבק געגוע. בטח אחבק גם את הילדה שלי. הלילה היא התעוררה בזעקות כאב. בתור אימא זה היה לי מובן שאלו הם רק כאבי גדילה. היא ביקשה אקמול והרגעתי אותה שמחר היא תקום יותר ארוכה ויותר גבוהה. ואז חשבתי לעצמי, הכול בסדר, ילדה. גם את עוברת כאבי גדילה.
כתבו לאחת פלוס
