מחפשת זוגיות? זה בדיוק כמו משחק כדורגל
את החלוץ, הבלם, השוער ולא פעם גם השופט. את עומדת במגרש הדייטים, מוקפת גברים שחקנים עם לא מעט תכסיסים בשרוול, מנסה לחשב את המהלך הנכון שיוביל אותך לגול הניצחון
אני מזהה את המבט הזה בעיניים שלך. זה אותו מבט שיש לי כשאני עוברת ליד פחמימה בשבוע שבו החלטתי שאני חוזרת לאקס המיתולוגי: העיניים המזוגגות, הריר שנקווה בזוויות השפתיים, הבטן שמקרקרת יותר מהתרנגול של נטע ברזילי. אצלי הרטט מגיע מהעונג שבידיעה שפירקתי פחמימה מורכבת, ושרדתי כדי לספר על זה. אצלך מה שגורם לכל הגוף שלך לרטוט זה כדור אחד שעובר בין יותר מדי זוגות רגליים, במטרה להיכנס בסופו של דבר לשער.
מונדיאל האהבה
תכל'ס, אני יכולה לעשות חיקוי נהדר לשאקירה. לעמוד מול המסך ולשקשק את הירכיים שלי בניסיון לשכנע אותך ששווה לך להשקיע במהלכים לכיבוש השער שלי, במקום לקלל את האימא המסכנה של השופט שלא ידעה שעשתה הסבת מקצוע. אלא שברוב המקרים זה קרב אבוד מראש. בסופו של דבר אפשר להכריז די בביטחון, שהחיפוש אחר זוגיות היום לא שונה בהרבה ממשחק כדורגל.
כשאת רווקה, את החלוץ, הבלם, השוער ולא פעם גם השופט. את עומדת במגרש הדייטים, מוקפת גברים שחקנים עם לא מעט תכסיסים בשרוול, מנסה לחשב את המהלך הנכון שיוביל אותך לגול הניצחון. ממולך, השוער. אותו אחד שאת ממש רוצה, בזמן שהוא מצידו יעשה הכול כדי למנוע ממך להתקרב אליו. הוא יהדוף, יחסום, יירט ויעשה כל שביכולתו כדי לחבל בסיכוי שלך להצליח להיכנס לטריטוריה שלו. הוא ינפנף אותך במילים, יחרטט אותך בתירוצים, ובסוף המשחק יעזוב עם המעודדת הראשית של הקבוצה היריבה, מותיר אותך לתלוש בתסכול את הדשא שבמגרש.
מצדדייך, החלוץ. מי שמקווה להיות מעלייך או מתחתייך, וינסה לעשות הכול כדי לשלב את רגליו ברגלייך. החלוץ סימן אותך כמטרה, והוא לא מתכוון להרפות עד שהוא יצליח לקרב אותך אליו כדי לבצע מהלך. לא משנה כמה תנסי להיות הבלם, הוא יסרב להבין את הרמז: הוא פה כדי לבשל את המהלך שלו עד הסוף, והוא לא ירפה עד שיוכל להכריז על ניצחון ולזעוק גול.
בצד יושב לו שחקן הספסל. זה שאת רואה בזווית העין, אבל משום מה התעקשת להוציא לו כרטיס אדום עוד לפני שבכלל נתת לו הזדמנות להוכיח את כישוריו. אולי זה כי יותר מדי "שחקנים" לפניו בעטו לך בלב, ואת כבר לא מוכנה יותר לעמוד חשופה על המגרש ולשחק במשחק שברור לך מראש שתפסידי בו. אלא ששחקן הספסל לא יחכה לך לנצח. הוא ימצא בסוף את הקבוצה שלו, ואת לא תהיי חלק ממנה.
לא עוד הדחות בשלב המוקדמות
די. נמאס לך כבר ממשחקים. נמאס לך להיות זו שהשופט תמיד מוציא לה כרטיס אדום באהבה. לעזאזל עם החוקים. פעם אחת בטורניר האהבה הזה את רוצה להיות זו שבועטת את בעיטות העונשין. זו שעומדת על הקווים כשממולה ניצבים בשורה כל השחקנים המצטיינים שרצו רק להבקיע שער ואז לזרוק אותך בסוף הערב יחד עם המדים המיוזעים שלהם, להסתכל להם בעיניים ולהכריז: "לא השופט בן ז**ה . זה אתה, ואתה ואתה", ואז לבעוט להם בדיוק איפה שכואב. שיתקפלו. שיכאב להם. שירגישו איך שאת הרגשת כשהדיחו אותך.
עוד הפסד צורב גורם לך לתהות איך זה שאת שוב מוצאת את עצמך מודחת עוד בשלב המוקדמות, לפני שבכלל הייתה לך הזדמנות להוכיח עד כמה המהלכים שלך מבריקים. לא משנה גם שתכננת את הכול מראש: למדת מה מותר ומה אסור, איך זזים, מה אומרים ומהם החוקים. בסוף את מגלה שאפשר לזרוק הכול לפח ושהמשחק מכור מראש.
את לא רוצה להודות בזה כי את לא רוצה להכריז על הפסד טכני, אבל אולי בעצם את באמת שחקנית גרועה וצריכה להשלים עם זה ולעבור לספורט סוליסטי. שם, לפחות, היריבה היחידה שלך תהיה רק את, אבל אולי בעצם זו הבעיה. אולי את השוער והבלם של עצמך. אולי את הודפת ובולמת את הכדורים הלא נכונים, ומתעקשת לא פעם לרדוף אחרי שחקנים שמחוץ לליגה שלך.
אולי את צריכה להבין שכדי שתפסיקי להיות זו שמסיימת כל משחק לבד בבכי בחדר ההלבשה, את צריכה לשנות את מהלכי המשחק שלך באופן כמעט מוחלט: לבחור שחקנים אחרים לקבוצה שלך, להבין שלפעמים חוקים לא באמת עובדים וצריך "לזרום" עם מה שמרגיש נכון וחכם עבורך, ולהפסיק לבעוט בעצמך.
כדור שיצא לו האוויר, אפשר להחליף. את הלב החבוט שלך אי אפשר. מצד אחד את רוצה לחשוב בגדול. את יודעת שמגיע לך את הרונאלדו אחרי כל מה שעברת, אבל את מוותרת לעצמך ומסתפקת בליגה זין. במקום לחכות עוד ארבע שנים למונדיאל ולקוות שאולי הפעם יקרה נס ותגרילי את המנצח, את מחליטה לשנות כיוון: לחפש את האמצע. את האחד שלא יהיה הכוכב הבלתי מושג שישבור לך בוודאות את הלב, אלא את זה שיעמוד בשער בשבילך וייתן לך סוף-סוף להבקיע.
