ישבתי מבועתת והבנתי: נאנסתי. גם אני, נאנסתי
עכשיו הייתי רק גוף מבולבל עם מוח רגוע מדי, קהה חושים, וכאשר הוא החל להפשיט אותי, בתנועות הרגילות והמוכרות שתמיד עוררו בי ביטחון, התנגדתי רק קצת. הגוף שלי הכיר את המגע, והמוח היה מושפע מהכדור. שניהם לא ידעו איך להתנגד כמו שצריך, ולא הקשיבו לקול ההיגיון שצעק מאחורי ענן הקלונקס האופף: "אבל את לא רוצה!"
לפני שנה, בעיצומו של קמפיין #METOO, קראתי בזעזוע רב את כל הווידויים שהתחילו בנשיקה בכפייה, עברו דרך מניפולציות רגשיות ושכנוע אגרסיבי והגיעו עד לסקס בכפייה ואונס. אני זוכרת שחשבתי, במעין סוג של אשמה, איך זה יכול להיות שכולן סביבי הוטרדו, ולי אין משהו מחריד לספר? האם יתכן שהיה לי מזל עצום בחיים ובהתנהלות שלי עם גברים?
לא שותקים לאונס: גברים מספרים על תקיפות מיניות שעברו
עודני מזועזעת מכמויות הסבל וההסתרה שיש סביבי, ומסיפורי הזוועות שעוד מתרוצצים בזיכרונן של נשים רבות מדי, ומאורע בודד מהעבר החל פתאום לקבל אצלי צבעים מעט שונים. אותה חוויה, אותו זיכרון, אבל התאורה שכל השנים הללו האירה עליו שינתה פתאום את גווניה, עד שפתאום התגנבה ללבי מחשבה מבועתת: אני נאנסתי. גם אני, נאנסתי.
זה קרה בעיר מגוריי הקודמת, כאשר רומן מפתיע וקסום התעורר בהדרגה דרך פייסבוק, ביני לבין ידיד קרוב וחתיך ממעגל החברים הצפוף שלנו. היה זה רומן שהרגיש עוד יותר מתוק ושובב ממה שהוא כי הוא גם היה "אסור": הידיד בדיוק נפרד מידידה אחרת במעגל, והיה מעין הסכם נימוסי ללא אומר שאף אחת מהנשים במעגל החברים שלנו לא אמורה לקפוץ על האקס הטרי. אלא שהמתח המיני בינינו התעורר כשהם עוד היו ביחד, ופנטזתי עליו לא פעם בראש שלי.
ברגע שהוא נפרד ממנה, מאיזו סיבה שלא תהיה, ומצאנו את עצמנו לבד, לא חיכינו עוד לאישור חיצוני מאיש. אבל זה היה בסדר. לא עשינו רע לאף אחד, אבל גם לא היה כדאי שהיא או מישהו אחר ידע על זה. וכך, מדי שבועיים-שלושה הוא היה שולח לי סימן או אני אליו, והיינו נפגשים ונפרדים אחרי שעה. נהניתי מהמפגשים, אף על פי שהיתה שם גם לא מעט אשמה דוקרת שהתקשיתי להתעלם ממנה. האשמה הזו גרמה לרומן המוזר הזה להיות מתוק וסודי, אבל גם חסר הצדקה וביטוח.
אחרי זמן מה יצא שאני והבחורה שהוא זרק התחלנו להתקרב. במקביל, הפסקתי להיפגש איתו. זה כבר לא היה נכון ובטח שלא חמוד. הוא היה כותב לי ואני הייתי משיבה שכבר לא מתאים, בגללה, והוא היה צוחק ש"לא כל דבר צריכים להגיד לה", והתעקש שנמשיך. אבל כבר הייתי מסננת אותו. יכולתי, כמובן, להחליט שאנחנו יושבות ביחד ואני מספרת לה הכול כדי להמשיך את האהבה הגדולה הזו, אלא שזו לא הייתה אהבה. זה היה רומן קצר ומיני שמיצה את עצמו, ולא הייתה לי כוונה להמשיכו מעבר למה שהוא כבר נמשך, ועוד במקביל לקשר הטוב שהתחלתי לפתח איתה. בקיצור, סיימתי את הסיפור.
גוף מבולבל עם מוח קהה חושים
יום אחד, בגלל נדודי שינה במהלך הלילה, לקחתי בצהריים כדור קלונקס, בלי לחשוב על זה כל כך. נמנמתי קצת ואז הערתי את עצמי כדי לצאת עם חברים. כבר כשישבנו בחוץ, יכולתי להרגיש את ההשפעה המסממת החזקה של הכדור. קמתי ואמרתי שאני הולכת הביתה. גם הוא קם והציע ללוות אותי. אמרתי שאין צריך, אבל הוא התעקש. כשהגענו לדירתי, הוא אמר שהוא עולה. מעורפלת ומתנדנדת, סיפרתי לו שזה לא שאני עייפה, פשוט לקחתי קלונקס שלם וזה קצת משפיע עליי. הוא צחק, וביקש שוב לעלות, רק כדי "לשתות משהו קצר וללכת". המשכתי לבקש שלא יעלה, אבל הקול המסומם הנמרח שלי נשמע קצת כמו התפנקות פתיינית. הוא עלה אחריי במדרגות.
בבית התיישבתי על המיטה, עדיין מטושטשת. הכול נחמד, הכול לא ברור, הכול נתקע בנקודה מסוימת במוח כשהוא רגוע, איטי ופסיבי. זה העולם של הקלונקס שבו המציאות מקבלת פתאום קצב אחר ואיטי. המציאות מלטפת לך את הראש, והכול בסדר, ואולי תשכב במיטה ותלך לישון. אבל רגע, היי, זו לא רק המציאות והקלונקס שמלטפים לך את הראש, זה גם היזיז שנכנס בעקבותייך. אני שוב אומרת לו בקול הנמרח וחסר הכוח שלי שאני לא ב"מוד", אבל הוא לא מקשיב. הוא יודע שאני אוהבת את זה ככה כשהוא תקיף, יוזם, יודע מה הוא עושה. סיפרתי לו פעם שתמיד נדלקתי מהסצנות האלו בסרטים, כשהגבר לוקח את העניינים לידיים והודף את הבחורה הנרגשת כנגד הקיר. אבל הפעם לא רציתי שאף אחד ייקח את העניינים לידיים, כי הכדור כבר לקח. הקלונקס כבר לקח ממני הכול.
עכשיו הייתי רק גוף מבולבל עם מוח רגוע מדי, קהה חושים, וכאשר הוא החל להפשיט אותי, בתנועות הרגילות והמוכרות שתמיד עוררו בי ביטחון, התנגדתי רק קצת. הגוף שלי הכיר את המגע, והמוח היה מושפע מהכדור. שניהם לא ידעו איך להתנגד כמו שצריך, ולא הקשיבו לקול ההיגיון שצעק מאחורי ענן הקלונקס האופף: "אבל את לא רוצה!". באיזשהו שלב הוא הבין שיהיה לו קשה לשכב איתי בדרך המקובלת, אז הוא הפך אותי ועשה את זה מאחורה. הגוף שלי בקושי התנועע, אבל הוא השלים הכול בעצמו.
כשהוא הלך, בקושי מלמלתי "שלום". לא כי הייתי בטראומה למיטב ידיעתי באותו הרגע, ולא כי הייתי בהלם או בכאב. אלא כי הייתי מנומנמת ומבולבלת. אבל כן אמרתי שלום, והוא כן צחק ואמר גם לי שלום, ונשק לי וזהו. הלכתי לישון. קמתי למחרת כשאני קצת נבוכה ממה שקרה, מחליטה לא לספר כלום לחברתי הטובה והחדשה וממהרת לשכוח את המקרה המביך. בטח יש בחורה אחרת, במצב אחר, שהייתה חווה את מה שקרה לי בתור אונס ברור ומוחלט. ולמרות שההגדרות לתקיפה מינית הן מדויקות ככל האפשר, עדיין אני תוהה אם זה לא תלוי בקורבן עצמו: אם לתחושתך זה לא היה אונס אלא בלבול נסלח שאפשר להחליק הלאה.
עולם ישן וסלחן
כשלא הייתי די ממושמעת בתור ילדה, או כשחרגתי מהגבולות, אבא היה מכה אותי על הכתף וגם אימא למדה ממנו לעשות זאת. לפעמים המכות היו על אמת היד. זה לא יצר אצלי חבורות וצלקות על העור, ובראייה לאחור רבים מילדי שנות ה-80 חוו סטירות ו"פליקים" מההורים שלהם. אז עכשיו השאלה היא - מתי הילד כן יכול להעיד על עצמו שהוא גדל בקרב הורים מכים, ולחלופין מתי זו רק תקרית חינוך נסלחת, שאינה נעשית מתוך כוונה רעה?
אותו דבר לגבי תקרית ה'קלונקס' - האם זו הבחירה שלי לראות את הדברים ככה או ככה? או שאולי אני תמימה וכל ההתנהגויות האלו הן בלתי נסלחות, עם הגדרות אפלות כמו "אונס" ו"מכים", ורק אני, שגדלתי בעולם שבו הגבר בסרט ההוליוודי הודף את הבחורה הנרגשת אל הקיר והאבא מכה על אמת היד כדי לחנך, עדיין חיה בעולם הזה, הישן, ומתייחסת בסלחנות לאירועים המזעזעים שקרו בו.
לפנייה לכתב/ת 
