די לפחד. אם הוא יבגוד בך, את כבר תרגישי
בכל רגע בחיים יכול להתרחש אסון כלשהו, אבל אנחנו לא חיים את החיים בפחד מהאסון הבא, אחרת לא היינו עולים יותר על הכביש לעולם. במקום לפחד אני מציעה לה לשמור על ספק, ולזכור שאף אחד אינו מובן מאליו. הרבה יותר קל לשמור ככה על הגחלת בקשר, במקום להילחץ ולצרף לשלישיה את חרדת הנטישה
"אני דואגת", היא אמרה לי ויכולתי לשמוע את החרדה משתלטת על הקול שלה. "הוא נפגש היום עם הידידה הבלונדינית הזאת שלו שנראית כמו בובת ברבי קלאסית. חוץ מזה, שלא כהרגלו הוא גם בקושי יצר קשר היום. אולי יש דברים שאני לא יודעת?". "אם יקרה משהו באמת, את תדעי", ניסיתי להרגיע בדרכי המעוותת, "ותהיי בטוחה שזה יכאב רצח". היה לי ברור שאני נשמעת כמו קריין במהדורת החדשות שמשדר מהחמ"ל באמצע הפסקת אש, אבל לפחות גרמתי לה לחייך. "עד אז תפסיקי לאכול סרטים", סיכמתי ברכות. "זה סתם משמין וגם לא הגיוני להיות מונעת מפחד".
בכל רגע בחיים יכול להתרחש אסון כלשהו, אבל אנחנו לא חיים את החיים בפחד מהאסון הבא, אחרת לא היינו עולים יותר על הכביש לעולם. במקום לפחד אני מציעה לה לשמור על ספק, ולזכור שאף אחד אינו מובן מאליו. הרבה יותר קל לשמור ככה על הגחלת בקשר, במקום להילחץ ולצרף לשלישיה את החוליה החלשה - חרדת הנטישה.
אבל האמת היא שאני מאוד מפחדת. הפחד הכי גדול שלי הוא הפחד עצמו. כל מחשבה שלילית שנכנסת לי לתודעה מגורשת כאילו שהיא אישה בבית הדין הרבני בזמן קבלת הגט. "את לפחות בזוגיות, והוא מאוהב בך", אמרתי לה. אצלי הבחור אפילו לא אומר שאני בלעדית". אני מזדהה עם הפחד הזה שלה, מכירה אותו כמו חבר קרוב. כשהבחור שאיתי מודיע לי בשבת בבוקר שהוא צריך לזוז מוקדם, אני נלחצת מיד. תוהה איזה דייט צהריים יש לו, עם מי הוא קבע ומה כל כך דחוף לו להתנתק מהגוף הרך שלי במיטה.
אין סיכוי בלי סיכון
יום אחד, ברגע של חולשה, ניסיתי להיות חזקה ולבשתי מדים של חוקרת משטרה. "מה התוכניות שלך?", יריתי, והתחרטתי מיד על כדור הסרק. יש שאלות שלא שואלים ויש דברים שעדיף לא לדעת. לרגע אפילו רציתי לסלק אותו מהמיטה עוד לפני שישיב לשאלה המיותרת שלי, מתוך מחשבה שבוודאות לא אחבב את התשובה. אני הרי תסריטאית מדופלמת, ועוד לפני שחלפה לה שנייה, בראש כבר רץ לי סרט. למזלו בלמתי את האימפולסיביות שלי, ולמזלי היתה לו תשובה שהחזירה אותי למציאות. אין ספק שחשוב לפעמים לדחות סיפוקים.
בינתיים, ברווח שבין השאלה לתשובה, בגינו של הפחד ממה שהוא עשוי היה לומר לי, כבר הספקתי ללמוד את הלקח - לעולם לא אשאל שאלה שהתשובה עליה עלולה לעשות לי רע. אם מישהי תחליף את מקומי אני כבר אדע. עד אז, אני מעדיפה לעצום עיניים בשביל מעט שקט נפשי. גם בבית אני לא מסתובבת עם זכוכית מגדלת, ואם נעים לי אני לא מחפשת בכוח קצת אבק.
בעיקר אני יודעת שהדבר הכי בטוח ביחסים הוא שאין דבר כזה "בטוח" ביחסים, וגם הבטחות עשויות להיות מופרות לא פחות מחוקים שנועדו להישבר. היום אני יודעת שהכול יכול לקרות, לטוב וגם לרע, אז עדיף להתרכז בהווה. בעצם, כשאני חושבת על זה, אני לא רק מפחדת ממשהו שיגמר אני מפחדת ממשהו שיתחיל, מהכניסה לשבלונה של זוגיות ארוכה. אומרים שזוגיות תמיד איכשהו נכנסת לתוך תבניות, עד שהיא מאבדת מקסמה ודועכת. הנה, אני מכירה איזה זוג שמנהל זוגיות מתוקשרת לעיני כל החברים בפייסבוק, אבל החברים האמיתיים שלהם כבר מזמן יודעים את מה שהתמונות מסתירות – הקשר שלהם גמור.
אז אני בוחרת להסתכל לפחד שלי בלבן של העיניים. אומרת לו תודה שהוא רוצה לשמור עליי אבל אני לא צריכה את העזרה שלו יותר, אני מסתדרת לבד. סיגלתי לעצמי אומץ לב. היום אני גם יודעת שחייבת להיות יותר מברירה אחת. לכן, אם אי פעם אהיה בזוגיות עייפה, אני לא אהיה חייבת ללכת לישון איתה כפיות, ואוכל לנסות להעיר אותה במקום. "את לא צריכה לפחד", ניסיתי להזריק לחברה שלי אומץ. "את צריכה להעז להרגיש".
בסופו של דבר, בחיים אין סיכוי בלי סיכון. אז בואו ניקח את הסיכון הזה. מקסימום ניפול, נתרסק, ילך לנו לאיבוד התיאבון, נוציא עצבים בחדר כושר, ונהיה כמו הידידה הברבי הזו, רק פחות בלונדיניות. או כמו שאמר כבר דודו טסה – "עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה".
