לא האמנתי שבגיל 30 עדיין אהיה רווקה
לא פשוט להיות מוקפת בחברות ובנות משפחה בגילי או צעירות יותר שנשואות כבר עשור ומתחזקות משפחות לתפארת, כשהן מציפות לי את הפיד בתמונות של הצאצא השלישי או הרביעי שלהן כמעט מדי יום. גם אם הן ינסו להסתיר את זה, זה לא יצליח להן. איכשהו הן תמיד יסתכלו עליי במבט חצי מרחם
אחוזת ראשונים שלום, זו אני, ילדת יום ההולדת, ואני צעד אחד קרוב יותר אליכם היום מבשנה שעברה. אנא הציבו בכניסה את הקשיש בעל הדופק הכי תקין שתוכלו למצוא, שימו בידיו קתטר ורוד (בכל זאת אני אופטימית בכל הקשור לאהבה) ותנו לו להכות בי עם דפיברילטור כי זה הכי קרוב כנראה לפרפרים שהלב שלי יחווה בעתיד הקרוב.
אם נדמה לכם שאני לא אוהבת את היום הזה בשנה שאנשים עפים עליו כאילו דחפו להם הליום בחלחולת במשך שבוע ללא הפסקה, אתם לגמרי צודקים. אולי זה בגלל שבשנים האחרונות היום הזה מזכיר לי דברים שרציתי והייתי אמורה להספיק בחיים ולא קרו, ואולי זו סתם תופעת לוואי שמגיעה עם איבוד היכולת לתחזק מערכת יחסים מחייבת עם פחמימות או רצון לדווח ליקום על קופידון כפייק-ניוז ולסגור לו את הבאסטה.
תמשיכי לחלום
אומרים שהאדם מתכנן תוכניות והבוס הגדול שם למעלה צוחק עליו. אצלי כנראה פתחו איוונט סטייל פאנג'ויה, כי מישהו שם למעלה לגמרי מתחרע על ה'באקט ליסט' שלי. 'באקט ליסט', לטובת אלה מכם שטרם התוודעו למושג, היא אותה רשימה של דברים/יעדים/משאלות שאתם מציבים לעצמכם כמטרה ומבקשים להגשים לפני שתגידו שלום לעולם ותחזירו את נשמתכם (עד לצ'אנס הבא שלכם לחזור לעולם בתור קייט מידלטון או לפחות בתור הכלבים של המלכה אליזבת).
את שלי הכנתי בגיל 18, רגע אחרי שחזרתי משליחות משפחתית ארוכת שנים בבריטניה, ושנייה לפי שהחלפתי את מסיבות התה של חמש אחר הצהריים במערכת יחסים מורכבת עם סקביאס ולוף. כתבתי מגילה ארוכה, עשיתי לה למינציה כדי שתעמוד במבחן הזמן וטמנתי אותה עמוק בתוך קופסה עם מנעול בארון בבית של ההורים שלי. עשור וקצת אחרי, בדיוק בזמן ליום הולדת 30 שלי, החלטתי לחזור לזירת הפשע ולבדוק ההייתי או חלמתי חלום?
חתונה? רק עם עצמי
כשפתחתי את הרשימה, דבר אחד קפץ לי די מהר לעין: מתוך כל היעדים והמטרות שכתבתי בתמימות של ספק ילדה - ספק אישה, הבנתי ש"כשלתי" בעיקר בתחום אחד: הרומנטי. אני כותבת "כשלתי" במרכאות כי יש שיגידו שהעובדה שבגיל 30 וריבית אני עדיין לא חיה את החלום הבורגני שהיה לי (או אם תרצו, את החלום הפולני של אימא יקרה לי) על בעל, ילדים וכלבה שעונה לשם קארמה היא כלל לא כישלון. אלא שמבחינתי, היא יושבת בדיוק על הגבול המסוכן הזה של בין כן ללא.
אל תבינו אותי לא נכון - אני לא עלמה במצוקה שצריכה את החותמת 'נשואה פלוס' בתעודת הזהות שלה כדי להרגיש שלמה עם עצמה, או כדי שאוכל לטפוח לעצמי על השכם על כל היעדים והחלומות שכן הצלחתי להגשים. זה ממש לא המצב. מצד שני, לא אשקר. הלבד הוא לא דבר קל או נחשק. ככל וכלל לא.
בגיל 18 עוד לא ניגבתי לחלוטין מזוויות הפה את שאריות התמימות שלי, והאמנתי כי בגיל 30 כבר אהיה אשת איש ואימא, אבל אז עוד היה לי מבחינתי את כל הזמן שבעולם כדי להשיג את הדברים האלה בקצב שלי. בלי לחץ, בלי צקצוקי לשון, בלי אקטים של רחמים מנשמות טובות שפרשו עליי את חסותן בלי לשאול בכלל, ושמו לעצמן למטרה לחתן ולהפרות אותי. פעם היה לי את התירוץ שאני צעירה וכל העולם לפניי. היום, נו, זה כבר פחות תופס.
ואומנם בכל הקשור לילדים הטכנולוגיה מאפשרת היום לצחוק לפעמים לאבולוציה הטבעית בפרצוף, וכמובן שלא חסרות קונסטלציות אחרות בהן אפשר ליצור תא משפחתי, ועדיין, זה לא זה. לא בשבילי ולא עבורי. ואם אני כבר פותחת את זה, דעו שזה לא פשוט להיות מוקפת בחברות ובנות משפחה בגילי או צעירות יותר שנשואות כבר עשור ומתחזקות משפחות לתפארת, כשהן מציפות לי את הפיד בתמונות של הצאצא השלישי או הרביעי שלהן כמעט מדי יום. גם אם הן ינסו להסתיר את זה, זה לא יצליח להן.
איכשהו הן תמיד יסתכלו עליי במבט חצי מרחם, וירכלו על הסטטוס הזוגי שלי שההיילייט שלו היה החתונה שלי עם עצמי. מבחינתן, זה לא היה אייטם מקצועי משעשע, זו הייתה קריאה לעזרה עטופה בשכבה עבה של הודאה ב"כישלון" שלי למצוא את הדבר האמיתי.
לא משנה כמה את חזקה או כמה את מעמידה פנים שאת חזקה, גם אם תתעקשי שטוב לך כרגע עם הלבד ותגידי לעולם שאת לא מוכנה להתיישר בכוח עם איזו מוסכמה חברתית שנדמה שתקועה אי שם במאה הקודמת על "תפקידה של האישה וייעודה בחיים", את תשקרי לעצמך אם לא תסכימי להודות שכן, לפעמים זה קשה, ומייאש, ומרגיז, ואת לגמרי רוצה לחנוק את מרפי ואת קופידון ולזעוק: "למה אני?"
הכי קל לשקוע במרה השחורה, להרים ידיים, להאשים רק את היקום בעובדה שהדבר היחיד שמתעורר לידך על הכרית בבקרים הקיץ הזה הוא ג'וק שלוחש לך: "אז מה, ערה פה הרבה?", אבל עם כל זה שלפעמים כבר אין כוח, עם כמה שרוצים לסתום את הפיות של כל הנשמות הטובות שמרחמות עלייך מחד, ולתת גם להורים את הנכדים שהם כל כך רוצים מאידך, צריך להבין שהקלישאה מעצבנת אבל נכונה.
שדברים קורים בזמן שלהם, וזה שעשית לעצמך רשימת מכולת בגיל 18 זה נפלא, אבל העובדה שבדרך היא קיבלה תפניות והפכה למשהו אחר לא אומרת שלא תוכלי לכתוב לעצמך מסלול חדש שיוביל אותך בסופו של דבר לאושר הנכסף ולאהבה. זה אולי לא יהיה כמו שתכננת בגיל 18, אבל איך אומרים הצעירים של היום? תזרמי. יהיה טודו בום והכל יסתדר בסוף לטובה.
