ואז הוא שאל, "מה דפוק אצלך שאת לבד?"
כשהוא הלך, גם אני הלכתי. לחשוב. התבוננתי במערכות היחסים האחרונות שלי, טפחתי לעצמי על השכם על איך למדתי לאהוב את עצמי, להגיד מה מפריע לי, להיות אותנטית, לתת אהבה לצד השני ללא ביטול עצמי. בקיצור, הבנתי שאני תלמידה מצטיינת שכבר סיימה את כל השיעורים, אז מה לעזאזל קורה פה?
לפני כמה חודשים נפגשנו השכן שלי לשעבר ואני לסיכום שבועי במרפסת דירתי האחרונה ביפו. הוא עדכן אותי על הפרידה מבת הזוג אחרי כמה שנים טובות (באמת התפלאתי למה אנחנו לא נפגשות יותר ואיזה כיף שנחסכו ממני סוף-סוף שאלות ההתעניינות במעלית), ואני סיפרתי לו על האחרון שסיים את הקדנציה שלו בטרם עת.
זה היה מין נוהג קבוע שלנו - השכן התעדכן ממני אחת לכמה חודשים על כוס יין חברית מי "השיעור" הנוכחי. הוא אפילו החמיא לי על מגמת השיפור, מחודש בממוצע לבחור בתחילת כהונתי ביפו, ועד לארבעה חודשים רצופים. ואז, בלי כל הכנה מוקדמת (או שמא זה היה היין?), הוא פשוט הסתכל עליי במבט מוזר ושאל, "תגידי, מה דפוק אצלך? את יפה, חכמה, מצחיקה, מצליחה, מעניינת, למה את לבד?".
לא ציפיתי לזה ממנו. כלומר, לא ככה ולא עכשיו. תראו, בואו לא ניתמם, זה לא שלא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת אינספור פעמים, רק שהשיחות שלנו היו תמיד ידידותיות, והישירות הזאת תפסה אותי לא מוכנה. כשהוא הלך, גם אני הלכתי. לחשוב. התבוננתי במערכות היחסים האחרונות שלי, כמו גם בתהליכי ההתפתחות האישית שעשיתי, טפחתי לעצמי על השכם על איך למדתי לאהוב את עצמי, להגיד מה מפריע לי, להיות אותנטית, לתת אהבה לצד השני ללא ביטול עצמי. בקיצור, מדובר בתלמידה מצטיינת שכבר סיימה את כל השיעורים, אז מה לעזאזל קורה פה? לא חייבים 5 יחידות בהכול! אפשר מדי פעם גם שיעור חופשי. הרי החיים מלאים בשיעורים, ואנשים הרבה פחות מושלמים או מודעים ממני כבר מצאו את זיווגים, אז הלו? מי פה המנהל? אני רוצה להתלונן!
תראו, אני יכולה לספר לעצמי עד מחר שאני לא מעוניינת להתפשר וזה באמת נכון, אני לא מעוניינת. ובבקשה תאמינו לי שכשאני אומרת לא להתפשר, אני לא מתכוונת שאני מוותרת על בחור אם אין לו הרבה כסף או דורשת שהוא יהיה מינימום מטר שמונים. גם לא אכפת לי אם יש לו תואר ואם זה במדעי הרוח או הכסף. לא מוכנה להתפשר על איך שאני רוצה להרגיש. על חברות אמיתית, הפריה הדדית, שותפות לדרך, צמיחה של שנינו, משיכה מינית חזקה, מלא הומור וכמובן, ששנינו נרצה את אותם הדברים - משפחה, ירח דבש במלדיבים (חייבת חופש) ומנוי לנטפליקס. אז אם עברתי את כל השיעורים, מה עוד נותר, חברים? הרי כולנו פה דפוקים. אז מה עם הדפוק שלי?
ישבתי וחשבתי, התבוננתי וחקרתי, והבנתי איפה כאן הבעיה – אני יודעת בדיוק מה אני רוצה וזה בהחלט בר השגה, ואין לי את זה עדיין. וכדי להבין למה, אולי הגיע הזמן לבחון מי הם הגברים שמגיעים לחיי ועד כמה אני באמת מוכנה. יושבים? שמתי לב שאומנם בהחלט יש שיפור ברמת המוכנות למחויבות של האקסים שלי בשנתיים האחרונות, אבל עדיין, כל אחד מהם מגיע קצת "פגום", כמו אבא פגום, רק רווק פגום. וזה לא שאני מושלמת, למרות שאימא שלי חושבת שכן, אבל אני בהחלט תמיד משתפרת.
האחד הגיע עם יכולת הבעה רגשית מדהימה, כזה שאומר בכל רגע נתון מה הוא מרגיש (בואו נסכים שמדובר במצרך נדיר), אבל מלא בפחדים וסרטים, והעתיד איתו לא בדיוק סוגה בשושנים. רק נסו להוציא אותו מתל אביב לטיול במכמורת ותבינו על מה אני מדברת. אחריו הגיע אחד מקסים, מצחיק, מוכן למחויבות, אבל בדיוק הפוך מהקודם - בשביל להבין מה הוא מרגיש באמת היה עליי לשכור דחפור לתוך הלב שלו. הרבה פעמים הבנתי שהוא נפגע ממני רק בדיעבד, למה? כי הוא מעולם לא אמר מה הוא מרגיש וכי אני לא מיסטיקנית. טיימינג איז אבריט'ינג, ודברים צריכים להיאמר בזמן, קאפיש?
וככה עברתי על הרשימה אחד-אחד. כל אחד יותר מקסים מקודמו אבל עם אישיו מהותי, כן מהותי. אחד חסום רגשית, השני פתוח וגלוי כמו אבל המשיכה המינית שואפת לקוטב הצפוני, השלישי נאה, חכם ומצליח, אבל ההומור, מה איתו? עכשיו תבואו ותגידו, תראו אותה זאתי, רוצה את כל החבילה. אז נכון, אני רוצה הכול ועדיין, לא הרבה או בלתי אפשרי. ואם אין לי את זה עדיין, אז אולי, רק אולי, זאת אני שפשוט עדיין לא מוכנה לכל הטוב הזה? ומה יקרה כשזה יבוא לעברי? האם אדע ליהנות, לטפח, להתפנק? האם הוא כבר פה ופשוט לא שמתי לב? הכי מתאים לי. הלכתי לברר. תיכף אשוב.
אודליה יקיר היא אשת תקשורת, מרצה להומור ומאמנת להתפתחות אישית
