לפני שהילדה תרגיש שאימא שלה בוכה
ברגעים כאלה אני מקנאה בכל האנשים במשרד שחוזרים בסוף יום עבודה הביתה למעט נחמה. אני חוזרת לבית ריק, וגם אז אני צריכה להיות חזקה בשביל הילדה. בואי בדידות, נלך למיטה, אמרתי לעצמי. יש לי אותי (ואת הילדה שלי), זה אמור להספיק לי
בדיוק התיישבתי ליד השולחן במטבח כשהן הגיעו ופרצו מתוכי ללא שליטה - דמעות גדולות, כבדות וכואבות. ניסיתי למחות אותן מהר, לפני שהילדה תרגיש שאימא שלה בוכה עכשיו. יותר מדי דברים מתרחשים בזמן האחרון בקצב מוגבר. כבר התרגלתי שהחיים הם סוג של הפרעת קצב, אבל הפעם הקצב מוגזם ואני דואגת שזה ייגמר בקו ישר ודומם. כבר עכשיו אני לא נושמת.
ברגעים כאלה אני מקנאה בכל האנשים במשרד שחוזרים בסוף יום עבודה הביתה למעט נחמה, לאוזן, לכתף, לבן זוג. אני חוזרת לבית ריק, וגם אז אני צריכה להיות חזקה בשביל הילדה. ככה זה כשאת בגפך. וברור לי שלא כל מי שחוזר הביתה לבן זוג בהכרח מקבל אוזן קשבת, ואז זה מרגיש הכי בודד בעולם. אני יודעת, כבר הייתי בודדה בתוך זוגיות כזאת, והחיים הרגישו כמו גוש אבק אפור וגדול. בואי בדידות, נלך למיטה, אמרתי לעצמי. יש לי אותי (ואת הילדה שלי), זה צריך להיות לי מספיק. למזלי, בתי היא גם השריון שלי. בקיומה היא מכניסה אותי לפרופורציות. אני משתפת אותה כמו חברה קטנה בענייני גדולים, ולפעמים גם נשברת מולה. אין לי ברירה. בניגוד למהמר, לי אין פרצוף של שחקן פוקר.
"למה את עצובה?", היא שאלה אותי, וכרגיל עניתי לה בכנות מוגזמת שעצוב לי בגלל שיש מישהו שלא רוצה להיות חבר שלי. "אז הוא מטומטם", היא השיבה בסגנון השמור רק לה. "זה בדיוק מה שאמרתי לו!", עניתי לה בהתלהבות, שוכחת שאני אימא שצריכה לומר – "לא יפה להגיד מטומטם". הבטנו זו בזו והתגלגלנו מצחוק. זה תמיד מצחיק איך מצד אחד, עליי להיות חזקה בשבילה, אסור לי להתפרק. ומצד שני, זאת היא שנותנת לי את הכוח. האפרוח ואני זה כמו סיפור הביצה והתרנגולת.
שלא תטעו, אני אוהבת להיות גרושה פלוס אחת, זה סטטוס נעים ונוח. יצאתי מהמרוץ לחתונה, אין לי כל צורך "לחפש בעל כדי לעשות לו ילדים". הפנטזיה על בן זוג שאחיה איתו באושר ובעושר התנפצה לי בפנים לפחות כמו הכוס ששוברים מתחת לחופה. אני כבר לא תמימה כרווקה שיוצאת לדייטים, וכבר לא מחפשת להתאהב רק כדי להתרסק כמה חודשים מאוחר יותר. להפך, אני נזהרת ושקולה, עד כמה שאפשר להיות שקולה באהבה.
אני נהנית מכל העולמות – גם מההורות וגם מהרווקות. אני אוהבת את העצמאות שלי ואת החופש שבא עם הלבד. אני לא רוצה שמישהו יסתובב לי כאן בין הרגליים, אלא אם זה במיטה ובתנאי שהוא ילך אחר כך. אני לא חייבת לדפוק דין וחשבון לאף אחד או להתחשב באף אחד. היום יש כל מני תבניות של זוגיות, ואני אפילו לא חייבת "לגור איתו". כבר עשיתי את זה פעם אחת, אפילו היתה לי חולצה ירוקה וניגנתי לעצמי את ריקי גל בלופ אינסופי (כי אם כבר לחיות בסרט, אז לפחות שהפסקול יהיה משובח).
מאז כבר הספקתי לשכוח איך חיים בזוג, והזיכרון היחיד שעוד נשאר לי מהזוגיות ההיא זו תמונה של שנינו יושבים על הספה מול הטלוויזיה, פסגת הניוון הקיומי. או כמו שעמיר לב כבר כתב, "כורסה נוחה זו התחלה של סוף", ואין ספק שמשם לא צמחנו יותר. זה רק שלפעמים מתחשק לי לבשל בשביל יותר משתיים, לכבס בשביל יותר משתיים, ולישון כל ערב, כמעט, בשניים.
מוקדם יותר היום, הגבר שמופיע אצלי בעיקר בלילות הודיע שיקדים, ומיד הנחתי סיר על הגז ותבנית בתנור, שמחה שהוא יבוא בשעה של רעב ושלי יהיה את מי להשביע. לעיתים אני תוהה איך זה מרגיש לחיות בבית כמו של השכנים, בית שמתנהלת בו זוגיות שפויה כמו זו שמעולם לא חוויתי. אני אפילו לא יודעת מה אני מפסידה כשאני יושבת לבד בחושך על הספה, כל לילה בזמן שהילדה ישנה.
