לא תמיד הייתי הבחור הביישן שמפחד ליזום
במשך עשור יצאתי עם יותר מדי בחורות, שאת רובן העברתי למיטה וגם שיחקתי בלבבותיהן. לא רציתי להצטער בגיל מאוחר על כך שלא חוויתי מספיק. אז עשיתי וראיתי כמעט הכול, מהתנסות בכל התנוחות האפשריות ועד אורגיה. ואז היא הגיעה - האישה היחידה שהצליחה לביית אותי
מתי הפכתי לביישן הזה שמנסה לומר משפט קצר כמו "בא לך לשתות משהו הערב?", אבל שום דבר לא יוצא לו מהפה? גם ביבשת אחרת, רחוקה שנות אור מישראל, כשאני פוגש מישהי שבעניין שלי ומתפתחת לה שיחה זורמת, אני עדיין לא מסוגל לעשות את הצעד הראשון. האחרונה הבינה את זה כנראה ושאלה בעצמה אם בא לי לצאת לבר ולשתות משהו. ניצחון הכיבוש התחלף בבת אחת בתחושת כישלון על היותי מוג לב שלא מסוגל להוביל ולהיות זה שמציע ראשון.
אימון אישי: לצאת לדייט נוסף למרות הייאוש
הלילה שבילינו אני, בעלי וגבר זר מטינדר
לעת ערב יצאנו לשתות בפאב המקורב לאזור שבו התאכסנו. להפתעתי, בשפה שאינה שפת אמי והודות לבקבוק יין יוקרתי שהכינותי מראש, השיחה הייתה קולחת ומצחיקה. לאחר שסיימנו לשתות והתחלנו להיפתח האחד לשנייה בחסות האלכוהול, היא שאלה אותי אם אני נשוי. התפלאתי והשבתי בשלילה. היא סיפרה שבראשה תפסה אותי כך, והודתה שלא הבינה איך גבר שנראה ומדבר כמוני חושש ומתבייש כל כך לעשות את הצעד הראשון. המשכנו לפטפט ולשתות, עד שסגרו את הבר והגישו לנו בחינניות את החשבון.
כשיצאנו, הרצון להמשיך את הלילה יחדיו היה הדדי (אין ספק שעליי להתחיל לשתות יותר). חיפשנו מקום פחות המוני, ולבסוף צעדנו יחד לחוף. שם, בעודנו מתהלכים קרוב למים, עצרנו רגע כדי להביט על החושך מסביבנו. התקרבנו מרחק נגיעה האחד מהשנייה, אך לא יזמתי שום מהלך כדי לנשק אותה. פשוט לא הצלחתי להזיז את הידיים שלי מהכיסים. משהו עצר אותי, לא משנה כמה ניסיתי לשכנע את עצמי לשחרר וללכת על זה. למזלי היא כבר הבינה לאן הרוח נושבת, ונישקה אותי בעצמה.
מגבר תמים לשחקן חסר רחמים
אתם בטח חושבים עכשיו שאני חנון חסר ביטחון, אך הסיפור שלי שונה בתכלית. הוא מתחיל בתקופת הצבא. בזמנו הייתי נחמד ו"מקסים". מהבחורים התמימים האלה שבחורות לא טורחות לענות להם בכלל, או שהן מבטלות להם את הדייט בשנייה האחרונה. בתמימותי שכנעתי את עצמי שאולי הייתה להן סיבה מוצדקת לדחייה הזאת, אך לאחר שמקרים אלו חזרו על עצמם יותר מדי פעמים, פלוס הסברים מחבריי לשירות על איך צריך להתנהג כדי כן להצליח עם נשים, משהו בתוכי השתנה, והבטחתי לעצמי שלעולם אף אחת יותר לא תשחק בי.
במשך עשור יצאתי עם יותר מדי בחורות, שאת רובן העברתי למיטה וגם שיחקתי בלבבותיהן. מעולם לא שיקרתי או רימיתי בכוונה תחילה, פשוט לא נקשרתי לאף אחת. וכשהן כבר ניסו לגשש, דחיתי אותן באמתלה ש"זו לא את, זה אני". לא שחררתי את הלב לאף אחת, מחשש שאפגע וישחקו בי כמו אז. אני מודה ששנים רבות זה היה כיף להיות צעיר (במיוחד בעיר הלבנה) ולממש את גבריותי ותשוקותיי.
מגיל צעיר יחסי מין עניינו אותי יותר מכל ותמיד רציתי להתנסות כמה שיותר. לא רציתי להצטער בגיל מאוחר על כך שלא חוויתי מספיק. קראתי עשרות ספרים ומאות מחקרים על איך לענג נשים ולגרום להן ליהנות לפני הכול (מקווה שהצלחתי לעמוד בכך עם כולן). אני באמת לא מכיר הרבה אנשים עם רמות התשוקה והתאווה שיש בי. עשיתי וראיתי כמעט הכול, מהתנסות בכל התנוחות האפשריות, ועד אורגיה של שישה. גם לממש פנטזיה של זוג נשוי ולהיכנס ביניהם ללילה אחד זה משהו שקרה (חוויה מיוחדת לטור אחר).
בקיצור, במשך עשור שלם מימשתי, נהניתי ולצערי גם פגעתי. לא מפני שאני אדם רע, אלא כי פשוט לא הצלחתי שיהיה לי אכפת באמת מאף אחת לאורך הדרך. חלק מהנשים האמינו שאם הן רק יהיו סבלניות, עוד אתאהב בהן עם הזמן. אבל זה אף פעם לא קרה והן עדיין נפגעו קשות. בשלב מסוים נמאס לי להיות הנבל, אז לקחתי הפסקה של כמה חודשים מליזום ולהכיר. באותה תקופה של 'הפסקת אש', האישה מהטורים הקודמים שלי הגיעה ונקמה את נקמת כולן. קארמה היא כלבה.
האישה הזאת היתה היחידה שהצליחה לביית אותי. איתה כבר לא עניין אותי להשכיב כמה שיותר, אותה רק רציתי לאהוב כל חיי, איתה הסרתי את כל החומות שהיו אמורות לשמור עליי מלהיפגע. נתתי לה הכול. הרגשתי מה זו אהבה אמיתית, כמו שלא הרגשתי עם אף אחת אחרת. לצערי זה נגמר רע והיא החזירה אותי חזרה לאטימות הרגשית ההיא, למקום הקר שבו אינני מרגיש דבר.
הבחורה מהדייט שעל חוף הים הזמינה אותי לאחרונה למקום מגוריה המרוחק. היא מושכת אותי וחשבתי לנסוע אליה, אבל באמת שאין בי רצון להיכנס למחול השדים הזה שוב. לריקנות שארגיש כשאסתכל לה בעיניים ואראה את הזיק והתקווה שהיא מצאה מישהו שיישאר פה לתקופה, בזמן שכל רצוני הוא להמשיך הלאה.
