לא, אל תתחיל איתי. היית פעם החניך שלי
הבטתי בו, בילד הקטן והתמים הזה, ותהיתי מה הקשר לבחור התל-אביבי ומלא הפוזה שמנסה עכשיו לכבוש אותי? האם הוא עושה זאת רק בגלל שהייתי פעם המדריכה שלו?
באחד הערבים החמים של הקיץ יצאתי עם חברה לבר. התיישבנו, בחנו את הסביבה, הזמנו את הדרינקס שלנו. "איזה שווה הברמן", אמרה חברתי. הברמן אכן היה גבוה ושרירי. עורו היה שחום בגוון מוקה ושיערו חום-מתולתל. סקרתי אותו ומתחת לעינו הימנית קלטתי צלקת קטנה. מבטי נעצר על הצלקת הזו, ותהיתי למה היא מזכירה לי מישהו שפעם הכרתי?
הנסיך מפרדסיה
בחזרה לתחילת שנות ה-2000. אסון התאומים הרג את החלום האמריקאי, ה'סופרנוס' שינו את פני הטלוויזיה ורק בפרדסיה המנומנמת שבלב השרון, שום דבר לא קרה. ובכן, חוץ ממה שהתחולל בקן של תנועת הנוער העובד והלומד, שמבחינתנו היה המקום הכי חם במזרח התיכון. הייתי מדריכה, אהבתי את הקבוצה שלי והתייחסתי לחניכיי כאל אחיי הקטנים (והמעצבנים). גם עידו (השם האמיתי שמור במערכת) היה שם. הוא היה אחד החניכים שלי, ונחשב לנצר למשפחה מכובדת ומפוארת בפרדסיה. כשהגיע לקבוצה שלי, הרגשתי כאילו מוסרים לי נסיך. אמו לחשה לי: "שמרי לי על הילד. הוא בבת עיני", ואחיו הגדול, שהדריך גם הוא בקן שלנו, אמר לי: "אני רוצה שתהיי המדריכה הכי טובה שהייתה לו בחיים", ולא הלחיץ אותי בכלל!
הרווקים שבקיבוץ אינם הרווקים שבעיר
מבט אחד הבהיר לי שסקס לא יהיה פה
השתדלתי שלא לתת לעידו יחס מועדף, למרות ייחוסו המשפחתי. רציתי להיות המדריכה של כולם, ואומנם לעיתים יצאתי מגדרי כדי שעידו יראה בי את המדריכה הכי מגניבה בקן, אבל באופן כללי לא נרשם יחס מיוחד מדי. עד שיום אחד הכול השתנה - עידו נפל במגרש הכדורגל הישן שליד הקן. פניו נשרטו, ירד לו דם מאזור המצח, ואלוהים כמה שהוא צרח.
לא יודעת ממה פחדתי יותר: מהחשש שעידו שבר משהו, מהכעס של אמו ואחיו על חוסר האחריות שלי, או מזה שמשפחתי תקבל צו פינוי מפרדסיה ותיאלץ לדדות בחזרה לעיר היהלומים נתניה. "שמרי לי על הילד, הוא בבת עיני", קולה של אמו של עידו הדהד בראשי. למרבה המזל, הדרמה הסתיימה בתפרים, מבט זועף שאמו נתנה לי, בירור עם הקומונרים לגבי מה הייתי יכולה לעשות אחרת ו... צלקת קטנה מתחת לעינו הימנית של עידו.
"זה עידו!", אמרתי בקול רם לחברתי שהמשיכה להפשיט בעיניה את הברמן. "נו טל, אל תגידי לי שהיית גם איתו!", היא רטנה מאוכזבת. לא הספקתי לענות לה ועידו הסתכל עליי וחייך. הוא זיהה אותי מיד. קמתי אליו וידיי נפרשו לחיבוק בעודן מנסות לעקוף את הגוש השרירי הזה שפעם היה מקלון רזה שהגיע לי עד למותניים. הוא התפתח הרבה מאז כיתה ו', בזמן שאני רק תפחתי במקרה הטוב.
חיבוקים, נשיקות ושוב פעם חיבוקים. "יו! אני לא מאמין! טל המדריכה!", הוא קרא בשמחה, בזמן שאני לא האמנתי איך מילד קטן עידו הפך לגבר גדול וחסון. אבל ממש גבר. ברמן תל-אביבי. זה החינוך שהענקתי לו? עידו שב למקומו מאחורי הבר, ואני חזרתי לחברתי שהתפוצצה מרוב סקרנות. סיפרתי לה בקצרה על כך שאני הייתי המדריכה ועידו החניך, והיא לא האמינה שהברמן החתיך הזה קטן מאיתנו בכמה שנים טובות. לאורך כל הערב עידו שלח לנו צ'ייסרים בלי הפסקה, קינוח על חשבון הבית תוך כדי שהוא תופס לי את היד ואומר שהוא לא מאמין שטל המדריכה נמצאת אצלו עכשיו בבר, אחרי כל השנים האלה. כשסימן לי לצאת אתו רגע החוצה, חברה שלי איימה שהיא תלך אם אעז להשאירה לבד. היא לא הבינה שעדיין נותרה בי יראת כבוד למשפחה הכי חזקה בפרדסיה.
עידו הדליק סיגריה ושאף אותה בכל הכוח, אולי בשביל להראות לי שהוא כבר לא הילד הקטן שהדרכתי. כשסירבתי לשכטה, הוא צחק: "נו, את לא המדריכה שלי יותר. תזרמי". תוך כדי שאנחנו מדברים קלטתי שמדי פעם עידו מלטף לי את היד קלות ומחייך. הובכתי. לא אשקר - לא האמנתי שהחניך שלי, זה שהפך לגבר הורס שאם לא הייתי מכירה לא הייתי טורחת לשאול על גילו, החניך שלי, נצר למשפחה הכי חזקה בפרדסיה, מפלרטט איתי!
בחילה קלה עלתה בגרוני. אלוהים, עכשיו אני מבינה את אשתו של נשיא צרפת, מקרון, שבשנייה שסיים את הלימודים היא הפכה למאהבת שלו. אלא שאנחנו לא בצרפת ועידו הוא לא מקרון, עם כל הכבוד. הבטתי בו, בילד הקטן והתמים הזה, ותהיתי מה הקשר לבחור התל-אביבי, מלא הפוזה שמנסה עכשיו לכבוש אותי? האם הוא עושה זאת רק בגלל שהייתי פעם המדריכה שלו?
כשאמר שתמיד היה מאוהב בי כילד, לא הופתעתי. גם אני כחניכה חלמתי על המדריכים שהיו לי - לא משנה אם הם היו בני נוער מתבגרים, כי בעיניי הם היו "הגברים שבגברים", התפוזים הכי טובים בפרדסיה. משיכה מינית שנובעת בשם הסמכותיות, לכו תבינו.
רציתי להגיד לו שהוא עוד ילד. שתל אביב מבלבלת אותו ושהוא חי בסרט של העיר הגדולה לעומת היישוב הקטן והשומם שגדלנו בו. אבל הרגשתי מבוגרת, אפורה ולא כיפית. הבחילה התגברה ורציתי לעוף מהמקום לפני שיקרה בינינו משהו. די, זה דוחה אותי. זה הכי קרוב לגילוי עריות מבחינתי.
עידו ליטף את פניי ברכות, ואני עצרתי אותו ואחזתי בידו באסרטיביות. "אתה באמת מזכיר קצת את זהר ארגוב", אמרתי במצמוץ עיניים. נזכרנו יחד איך בילדותו, חבריו לתנועה נהגו לקרוא לו זהר. התפקענו מצחוק, ולשמחתי, עידו נותר הילד החכם שהכרתי - הוא קלט את המסר ולא ניסה ללחוץ עליי.
סיימנו את הפסקת הסיגריה שלו בחיבוק חברי, משפחתי ובעיקר אחראי, ונכנסנו חזרה לבר. עידו נכנס לעמדת הברמן ועשה לי הנחת חבר. בכל זאת, אני המדריכה והוא החניך, ואם אני זכאית ממנו למשהו, זה לפחות לקצת כבוד. מעבר לזה כלום, תודה. שיעלה ויגשים!
