נמשכתי אליך, פנטזתי עליך והסתפקתי בידידות
תמיד ייעצתי לך הכי אמיתי שיש כי רציתי שיהיה לך טוב. ידעתי שלא אשיג אותך אבל הפכת למודל למה שאני רוצה וצריכה. "כזה גבר אני רוצה", אמרתי דומעת לחברותיי, "בדיוק כזה"
רציתי אותך עד כלות. כתבתי ומחקתי אהבה בלי סוף, ולא ידעתי אם לפרש זאת כקראש או כהתאהבות או כחלק מתהליך ההתבגרות שעברתי. ראיתי בך חבר אמיתי. הרגשתי שאתה חולק איתי הכול מהכול ואפילו הדגשת שאכן זה כך. הכול זרם חודשים על גבי חודשים. לא היה לך מושג מה עבר לי בראש בכל פעם שדיברנו או כשהסתכלת עליי בעיני הדבש שלך. ואולי ידעת, ואולי חשדת, זה לא באמת משנה כל עוד הנעמת את זמני והקדשת לי את תשומת הלב שהייתי זקוקה לה כל כך.
שעות על שעות של שיחות. חלקנו יחד חוויות טובות ורעות, התייעצנו ושיתפנו בכל דבר, קטן כגדול. שיתפת אותי בכל היבט בחייך, בין אם זה משפחה, חברים וקריירה. התייעצת איתי לגבי הכול וגם לגבי חיי האהבה שלך. ואני הייתי שם בשבילך, חברה אמיתית למרות הרגשות שהלכו והתעצמו בתוכי. תמיד ייעצתי לך הכי אמיתי שיש כי רציתי שיהיה לך טוב. ראיתי בך דוגמה ומופת לאיך גבר צריך להיות. ידעתי שלא אשיג אותך אבל הפכת למודל של מה שאני רוצה וצריכה. "כזה גבר אני רוצה", אמרתי דומעת לחברותיי, "בדיוק כזה".
"אין ידידות אפלטונית", הזהירו אותי חבריי הטובים. "זה מסובך מדי". אבל אני הוכחתי שיש. כל שעת שיחה, כל שיתוף וכל מילה שנאמרה בינינו הוכיחו לי שיש. אמרו לי שעצם העובדה שאני נמשכת אליך ורוצה בך מעיד שאין, אבל אני אמרתי שאני יודעת את מקומי ומפיקה תועלת מהמצב הנוכחי. חלפו ימים, חלפו חודשים, לא יודעת לאמוד את הזמן המדויק בו יחסינו הפכו לחבריים כל כך. ידידות יום-יומית של ממש. גילינו שיש לנו מכנה משותף עצום. אותם ערכים, אותן אמונות. אפילו שיחקנו ברעיון של להפוך לזוג, אבל מהר מאוד הודינו שיש פערים גדולים מדי, הן בגיל והן במקום שבו אנו נמצאים כרגע בחיים. אז הבהרנו זה לזו שיחסינו אפלטוניים בלבד וקיבלנו את זה.
אחרי תקופה ארוכה שבה התראינו מדי יום, פתאום עזבת וכבר לא ראיתי אותך יותר. הנחתי שנישאר בקשר, אבל כבר לא הייתי בטוחה שבאמת תמשיך לחפש אחר הקרבה שלי. חששתי שזה ידעך ויעלם. ולא האמנתי, אבל גיליתי שהתגעגעת אליי. סיפרת לי שהתגעגעת לשיחות, לשיתופים. שלחת לי עשרות הודעות, אפילו באמצע הלילה, כי ידעת שכמוך גם אני אשאר ערה.
התשוקה שהתפרצה
ואז, לילה אחד, זה פתאום קרה. האפלטוניות שינתה צורה. ברגע אחד פרצה התשוקה הפיזית שגדלה בינינו והתממשה לכדי מעשה. באמת שלא האמנתי שזה יקרה אי פעם. שעה קודם עוד הייתי שמה את מיטב כספי ומהמרת שאין מצב שדבר מה כזה יקרה בינינו, אבל זה קרה וזה היה נפלא. וכשהלכת הבטתי עמוק אל תוך עיניך, אך ידעתי שלא אראה אותך יותר. שמה שהיה בינינו נגמר סופית.
ובכל זאת, חלק בי האמין שאתה אוהב אותי כבן אדם ושלא תוותר עליי. לא ככה, לא כל כך מהר, לא כל כך בקלות. נכון, המצב מורכב וממש לא מומלץ. אז אמרתי לך שאני לא מצפה לרומן בהמשכים, אבל כן ביקשתי תשקול לשים את מה שקרה בצד. אך אתה כעסת, אמרת שזה לא היה צריך לקרות. שהיה בינינו הסכם לשמור על יחסים אפלטוניים ושהפרנו אותו בגסות. באמת האמנתי בך וחשבתי שהחברות שלנו חזקה. הייתי איתך הכי כנה. תמיד האמנתי ברגישות שלך. אבל אתה העדפת לכעוס ולזרוק אותי כאילו הייתי אחרון הסטוצים במועדון, כאילו שלא הייתי שם בשבילך כל השנים הללו. זרקת אותי בתקופה שבה הייתי הכי פגיעה ונזקקת לחברות שלך.
לא סתם אומרים שעדיף לפנטזיה להישאר פנטזיה. היזהרו חברים. אני איבדתי חבר קרוב בגלל שעתיים של הנאה. בגלל צורך לממש משהו שהיה יותר נעים ומסעיר כשהוא היה בתוך הראש שלי, עם התסריט שלי והחוקים שלי. ואתה שדיברת על כמה אנשים בעייתיים, אתה שאמרת עד כמה אנשים פוגעים, אתה שחלקת איתי כל היבט בחייך וגם אני איתך, ידעת עד כמה אני פגיעה ולמרות זאת העדפת לברוח ולא להתמודד.
עוד יום עובר, ואני מתגעגעת להתכתבויות, לעדכונים השוטפים שהיו לנו, לשיחות. אני מתגעגעת לפנטזיה. היא הייתה נעימה ומחממת, לפעמים קצת מעיקה, אני מודה, אבל היא הייתה פנטזיה שהשאירה לי אותך בחיים, בתודעה. ועכשיו אין לי לא פנטזיה ולא אותך. נותרתי לבדי עם האכזבה.
