פייסבוק גילה לי שלאקס יש חברה חדשה
במשך שעתיים המחשבות לא הרפו, ולא יכולתי שלא לתהות איך יכול להיות שאני זאת שהכינה אותו למערכת יחסים רצינית, ובסוף היא זאת שקוצרת את הפירות?
פייסבוק בשבילי זה כמו החורף. רוב הזמן אני אדישה אליו עד שפתאום מגיעה איזו סופה. כמו באותו הבוקר, לפני חודשיים, כשהפיד "דיווח" לי על האקס שמבלה באירופה עם אהובתו החדשה. הצצתי על אלבום התמונות המאושרות שלהם, וחשתי כאילו מישהו נעץ סכין הישר אל תוך החדר השמאלי של הלב שלי, ניסה להכניס אותה לשם בכוח כמו בורג בשולחן הלא נכון של איקאה. במשך שעתיים המחשבות לא הרפו, ולא יכולתי שלא לתהות איך יכול להיות שאני זאת שהכינה אותו למערכת יחסים רצינית, ובסוף היא זאת שקוצרת את הפירות.
שבוע באתרי היכרויות הספיק לי כדי לפרוש
ואז הוא שאל, "מה דפוק אצלך שאת לבד?"
כשנפגשנו לפני שנה הוא היה עוד רווק תל-אביבי שחצה מזמן את ה-40, מה שאומר הרבה שריטות בצורת קושי להישאר לישון עם בחורה, שלא לדבר על לקרוא לה "חברה". מהר מאוד הבהרתי לו שהתנהגותו פחות מקובלת בבית ספרי. ככה, עקב בצד אגודל, הדרכתי אותו בנבכי דרכיה של "הזוגיות הנורמלית", ממש כמו שעושים עם ילד מבית הרוס בשיקום בהוסטל. אולי זאת הייתה המטפלת שבי שביקשה לצאת לאור, ואולי היה זה תת-המודע שלי שהתאווה לשחזר דפוסי ילדות של הצלחה דרך מאבק גם בתחום הזוגי, מה שבטוח זה שאחרי שלושה חודשים הצלחתי לגרום לו להציע שניסע לצימר (כלומר, להסכים להצעה שלי). לחלקכם זה עלול להישמע מובן מאליו, אך עבורו זה היה מאתגר כמו לקטוף את הירח. אפילו החברים שלו התלוננו במשטרה שהוא בחזקת נעדר.
רגע לפני הצימר שמעולם לא היה, הייתה לי הארה - בוקר אחד התעוררתי והסתכלתי עמוק פנימה (פריבילגיה של עצמאית שלא עומדת בפקקים) והבנתי שאני לא מאושרת. נכון שהבחור עשה כברת דרך, נכון שמגיעה לי מדליה על הסבלנות שגיליתי, אבל בעיקר, מגיע לי יותר. מגיע לי מישהו לרוץ איתו. בעצם, למה לרוץ אם אפשר לעוף? הסתכלתי על שנינו, ראיתי את העתיד וביקשתי להחליף ערוץ בשלט. הבנתי שיותר מצומצם מזה יש רק בתפריט של חלי ממן. מילא השוני בינינו - הוא אוהב חורף ואני קיץ, הוא שונא ים ואני רק תנו לי בטן-גב, הוא אוהב דירות ישנות ואני חלונות בלגיים, אבל העובדה שהוא רוצה חיים קטנים ואילו אני חולמת בגדול, מראה שאולי הפכים נמשכים אבל הם בטח לא שורדים. בצער רב נאלצתי ללכת.
בקיץ האחרון נפגשנו לקלוז'ר סופי, שיחת סיכום שהבהירה לשני הצדדים שלמרות הרגשות שפיתחנו, אין מנוס אלא ללכת בשבילים נפרדים. לא רק שאיחלתי לחייל בהצלחה, אפילו בירכתי אותו באהבת אמת, אם לא אני אז היא. העיקר שלא יהיה לבד. אלוהים, מה נהיה ממני? רק שהתמונה שלהם יחד הוציאה ממני פחות ברכות ויותר קללות. כעבור שעתיים של הלקאה עצמית כי זה ספורט ממש כיפי (תנסו פעם!), הבנתי שזאת לא אני שמדברת, זה האגו שלי. הכעס והקנאה התחלפו להם ברגשות מוזרים כמו חמלה ואהבה שהציפו את גופי. מעריב לנוער, הייתכן שאני בהיריון?
חייכתי אל התמונה וכל כך שמחתי בשבילו. הנה הצ'אנס האחרון שלו לאהבה לפני שהוא משתבלל לו לעולמי עד בתוך דירת רווקים חשוכה, אי שם בין דיזינגוף לרחוב הנביאים בתל אביב. שמחתי בשבילו שיש בעולם מישהי שתצחק מהבדיחות שלו ותכין לו מרק חם. שמחתי בשבילו שיש לה ילדים ואולי ככה הרעיון להיות אבא יבשיל אצלו מהר יותר. על אף הקשיים שחווינו, היו לנו המון רגעים יפים, ולא פחות חשוב - הוא היה לי חבר אמיתי. מאלה שאם אי פעם רק אצייץ לעזרה, ברור לי שהוא יעזוב הכול ויתייצב מיד (בלעדיה, כן?).
אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלנו כל הזמן. הם נשארים בדיוק כמה שצריך כדי ללמד אותנו משהו הכרחי על עצמנו. חלקם משאירים גרפיטי בחדר השמאלי, חלקם יוצאים כמעט ללא רבב, אבל מה שבטוח זה שלמרות שנראה שלעיתים צפוף שם בלב, איכשהו תמיד מתפנה מקום נוסף לדיירים חדשים. יום אחד, כשנעז לוותר על הדרמה לטובת השקט והנעים, יגיע הדייר שיבקש שכירות מוגנת לשלושים שנה. ברגע אחד של צניעות, השכלתי לראות שכמו שעזרתי לו לטפס למדרגה הבאה, הייתי התלמידה שלו, לא פחות מהמורה.
הסתכלתי שוב על התמונה והודיתי לו על הדרך שעשינו ביחד. הבנתי את הרצון שלו לנוח. לא כולם יכולים להעפיל לפסגת ההר. והרי תיכף יגיע מישהו שיטפס איתי לשלב הבא, ומי יודע, אולי כבר יתקע איתי שם את הדגל. אז אם אתה קורא את השורות האלה, מותק, תדע שאני ממש שמחה בשבילך. לא טוב היות האדם לבדו והיא נראית מקסימה. למרות שבינינו, אני יותר יפה. אתה יודע, יופי לטיני כזה.
אודליה יקיר היא אשת תקשורת, מומחית לשילוב הומור בעמידה מול קהל ומאמנת להתפתחות אישית. לפרטים על הקורס הקרוב שלה.
