המכה ה-11: גברים חצופים באתרי היכרויות
נמצאה המכה האחת-עשרה והיא לא מצות עם נוטלה. ברור לי שיש אי שם גם בחורים טובים. לשמחתי, נתקלתי גם בכאלה (שלא התאים איתם מסיבות אחרות), אלא שהם מוסתרים היטב מתחת לערימות של גברים עם תמונה אולי אטרקטיבית, אבל עם הרבה כיעור פנימי
עם בואו של האביב, קלישאתי ככל שזה ישמע, החלה עונת החיזור והוצפתי בפניות להיפגש על קפה או סחלב. בימים כתיקונם הייתי מתעלמת וממשיכה הלאה. אבל הפעם לא יכולתי להישאר אדישה לגל הצונאמי שפקד לי את תיבת המסנג'ר, מה גם שאני באמת משוועת כבר לזוגיות. מפה לשם, החלטתי לבדוק את ההצעות.
מנכ"ל אוקיי קיופיד: "אל תשלחו 'היי' כהודעה ראשונה"
"את גרושה, נכון?", אופק (השמות האמיתיים שמורים איתי) שאל אותי מהוסס. כבר כמה ימים שאנחנו מתכתבים בינינו בפייסבוק, משווים ארוחות צהריים ובודקים אחד לשנייה את רמת הקפאין. הפרופיל שלי חשוף לעיניו, כך שהשאלה שלו הפליאה אותי, ובכל זאת החלטתי להיות נחמדה ולהשיב לו. "כן, גרושה פלוס אחת". בום. הבחור התאייד מן העולם, בלי להגיב ובלי איזה "פחות מתאים לי, מתנצל". הבחור פשוט נעלם ובחר לחסום אותי משל הייתי חולת חצבת. המומה, המשכתי לבחור הבא שהשתמש במשפט פתיחה לא רע, כלומר במחמאה, וחייכתי. לצערי, מהר מאוד החיוך נמחק מפניי, שעה שהוא שאל אותי, "מה הכתובת ומתי לבוא, מאמי?", משל הייתי זונה שרק ממתינה לבואו. הרי לא החלפנו יותר ממשפט אחד לפני כן.
שפשפתי את עיניי בתדהמה. "אני לא מזמינה גבר זר אליי הביתה", הסברתי את המובן מאליו. "תמיד יש פעם ראשונה", השיב מבלי לעצור באדום. כמה נואשת (או מטומטמת) הוא חושב שאני, שאזמין גבר זר לחלוטין אליי הביתה? ואולי הוא הנואש שמנסה את מזלו? הרגשתי זילות וזלזול, ובעיקר מוטרדת. "זה לא מתאים, אנחנו לא באותו הראש", ניסיתי לסגור את ההתכתבות בינינו רק כדי לשמוע ממנו שאני, ובכן, "טועה". כן, חמוד, אתה בוודאי מחפש קשר זוגי רציני. לא ברור איך לא הבנתי את זה עד כה? טעות שלי.
עם השלישי התמהמהתי ליצור קשר, כנראה בגינה של שגרה סוחפת ואולי בשל חוסר להט. כעבור מספר ימים הושארו לי הודעות נוזפות, על כך שאכזבתי ושאני עושה הצגות. הבנתי ששום קשר כבר לא יצמח פה. הסברתי את עצמי, איחלתי לבחור בהצלחה והמשכתי הלאה. הייתם חושבים שבכך תם לו הרומן הקצרצר, נכון? אלא שיומיים לאחר מכן קיבלתי הודעה נוספת שדורשת בשלומי ובאותה נשימה גם מבררת - "נרגעת על עצמך?". וואו. ממש עושה חשק להיפגש. הרביעי לחץ עליי בכל פעם שלא השבתי לו מיד להודעה, מה שגרם לי להתרחק עוד יותר ולמעשה לברוח (בכל הכבוד, אישיות לוחצת זה פחות הטעם שלי), והחמישי ציין שאני "די דרמטית". תהיתי אם זה משפט פתיחה שעשוי להדליק אותי, כי לעניות דעתי זה בעיקר מכבה.
איפה את גרה, מאמי?
כך או כך, התברר לי שמשפט הפתיחה הנפוץ ביותר כרגע הוא "איפה את גרה, מאמי?". בדרך כלל מיד אחריו ובלי לחכות לתשובה, מגיעה השאלה – "אולי תזמיני אותי אליך?". החריג הוא תל-אביבי שמגלה שאני רחוקה ממנו כמעט כמו ירושלים, במקרה כזה השאלה היתה – "אם את בסביבה, אולי תקפצי אליי?". תקפוץ לי. בסדר? עוד לא החלפת איתי עשרה משפטים (במקרה הטוב), תעשה לי חשק לפגוש אותך קודם.
האומנם פסה הג'נטלמניות מהעולם? האם כך גברים מצפים שאצא איתם לדייט – כשהם שואלים מה אני עושה ב-12 בלילה? אגב, התשובה היא: נחה. תנוחו. ואם כבר הם מגדילים להזמין אותך לדייט ראשון מחוץ לבית, איכשהו זה תמיד יהיה באיזה יער חשוך לשתות בו יין. לא פלא שהפכנו לציניות, ממורמרות וחשדניות כלפי המין הגברי.
אך בעיקר התאכזבתי לגלות שברגע שאני לא קופצת על המציאה וזורמת "לקפה", הגברים האלה "מתהפכים עליי" ומיד שולחים לי איחולי החלמה (כך ממש) שיפוטיים על כמה שאני דרמטית וצריכה להירגע. תקשיבו, ברור לי שגם אתם מיואשים ועייפים, וכבר אין לכם כוח להתאמץ ולהרשים, אבל התנהגות כזו לא תביא לאף אחד אהבה (ובכנות, היא אפילו לא תשיג לכם סטוצים). התנהגות כזו רק מרחיקה נשים מגברים, ומעצימה את הייאוש ואת חוסר האמונה בין שני הצדדים.
מהר מאוד נזכרתי למה יצאתי מאתרי ההיכרויות הללו מלכתחילה. נמצאה המכה האחת-עשרה, והיא לא מצות עם נוטלה. ברור לי שיש אי שם גם בחורים טובים. לשמחתי, נתקלתי גם בכאלה (שלא התאים איתם מסיבות אחרות), אלא שהם מוסתרים היטב מתחת לערימות של גברים עם תמונה אולי אטרקטיבית, אבל עם הרבה כיעור פנימי.
שאלת השאלות היא האם בכל זאת עשוי להימצא מישהו שכן מתאים? מצד אחד, אומרים לי שאין לי ברירה אלא לשהות שם, ברפש, להתמיד ולהיות סבלנית, הרי בן הזוג שלי לא ייפול עליי מהשמיים (עובדה מפתיעה לכשעצמה), ואפילו כמה מחברותיי הטובות הצליחו לדוג מבין הצפרדעים איזה נסיך או שניים. אבל אנוכי, כעבור שבועיים בלבד של התחככות בשוק, כשייאוש ובחילה מציפים אותי, החלטתי בפעם המי יודע כמה לוותר על התענוג, ולחזור ליזיז שלי לעת עתה. כי אם כבר לנסות להסתפק במועט, לפחות שהחבילה תהיה אכילה.
