צבע אדום לוהט: כך הפכנו את המצב הביטחוני לשובר קרח פלרטטני
היומיים האחרונים גרמו לטל גטרייטמן, בוגרת מכללת ספיר, להיזכר כיצד היא ויתר הסטודנטים הפכו את שגרת הטילים המאיימת לרגעים קטנים שבהם הצליחו להגניב נחמה מתוקה, סקס פרוע, משחק משעשע או סתם איזה פלירטוט לא מזיק עם עיתונאי שבדי חתיך
כשאני חושבת על אחת התקופות היפות בחיי, הלב שלי מתרחב ולוחש לי "שער הנגב, עוטף עזה". על רקע גן העדן המסוכן הזה שבין המרחבים שלו מרחפת סכנה תמידית, פרחתי, גדלתי ולמדתי כמה שיעורים חשובים על החיים. כשעברתי לגור בעוטף עזה במסגרת לימודיי במכללת ספיר, לא היו ממ"דים בתוך הבתים, בקושי היו שם מקלטים ראויים. מצד שני, גם החמאס לא היה כזה שאפתן כמו היום. מי בכלל חשב אז שהרקטות יגיעו עד אשדוד או אשקלון?
שטחית? טינדר היא כל מה שרווקים צריכים
אבל אנחנו, הסטודנטים שהגיעו לאזור הזה מכל קצוות הארץ, הבנו שהחיים הם אכן דבר זמני ובלתי צפוי, במיוחד כשחיים בשדה קרב פסטורלי. דווקא שם למדתי איך ברגעי משבר ופחד אינטימיות עם אדם נוסף היא דבר מנחם. היא נותנת לך את הכוח להיות חזקה אל מול כל טיל שמשוגר אלייך. נזכרתי בכך אמש (א'), כשחשבתי על כל הרווקים והרווקות שנמצאים ביישובי עוטף עזה וחווים כרגע את הטעם המר של החיים - הבדידות, החרדות והמועקות הקשות שבין אזעקה לאזעקה.
אפשר להגיד שסקס ומלחמה תמיד הלכו יד ביד. אזעקות וטילים מזכירים לנו שהחיים שלנו קצרים ובלתי צפויים, וסקס מזכיר לנו שאם החיים כבר קצרים, אז לפחות שנהנה מהם בלי לדפוק חשבון. ואנחנו בהחלט נהנינו. היינו סטודנטים חרמנים שביקשו לברוח משגרת הטילים בשביל רגעים קטנים וטובים של נחמה מתוקה, סקס פרוע, משחק משעשע או סתם איזה פלירטוט לא מזיק עם עיתונאי שבדי חתיך. הנה כמה מהסיפורים שחווינו, כאשר שמות האנשים שונו כדי לשמור על פרטיותם.
חתום בנשיקה
אפתח בנעמה, בחורה נועזת ויצירתית שעברה מאזור גוש דן ההומה לשדרות. כלסבית היא מצאה שבשדרות קצת יותר קשה לה לפתח קשר עם מישהי. תוסיפו לכך את העובדה שהיא הייתה דלוקה על בחורה בשם דקלה, שכלל לא היה ברור אם היא לסבית, סטרייטית ואולי בי, וקיבלתם תסכול מתמשך. באחד הלילות בהם היו יותר אזעקות מהרגיל, היא הזמינה את דקלה ועוד כמה חברים להתארח בדירתה שבשדרות, והציעה שנשחק משחק: בכל פעם שתישמע אזעקה, כל אחד בתורו צריך לתת משימה למישהו אחר, ולאותו אדם יש כ-15 שניות (הזמן הממוצע לפגיעת טיל) כדי לבצע את המשימה שהוטלה עליו.
תקשיבו, זה היה אחד הערבים המצחיקים שהיו לי בחיים! כשהגיע תורה של נעמה, היא ביקשה מדקלה שתיתן לה נשיקה. למרבה ההפתעה, דקלה קיבלה את האתגר בחיוב, וכך, על רקע הפיצוצים המבהילים, זכתה נעמה ברגע אחד של חסד שאותו היא זוכרת היטב מכל התקופה שלנו שם. נשיקה על השפתיים ממושא אהבתה, עד שהדף הטילים החזיר את כולנו למציאות.
מביישן לפרפר בלילה עמוס אזעקות
בקיבוץ ניר עם שכן בזמנו הבר הכי פופולרי בעוטף עזה. גם רועי נהג לשרוץ שם, וכולם הכירו אותו בתור הסטודנט החמוד והביישן שנהג לברמן מפעם לפעם. בשל ביישנותו הגדולה, רועי לא העז להתחיל באופן ישיר עם אף בחורה, אפילו כשמדי ערב סטודנטיות היו מרוחות על הבר, נועצות בו מבטים מזמינים ומחכות שיגיד משהו. באחד הלילות בהם היו יותר משני טילים בשעה, ועל רקע המוזיקה הרועשת בבר, נשמעה "שירת הסירנה" המפורסמת, כלומר אזעקת "צבא אדום", ודווקא אז החליט רועי לעשות צעד ולהתחיל עם מישהי שהוא כבר המון זמן רצה: הוא אמר לה שבכל פעם שתישמע אזעקה, היא והוא ירימו צ'ייסר על חשבון הבית, כמובן. זה היה הצעד הראשון של רועי בתהליך ההתגברות על ביישנותו - מדי ערב הטילים נפלו, הצ'ייסרים הורמו, הבנות זרמו ורועי הפך לפרפר לילי מצוי שלא ידע שובע.
להתנשק במבנה הממוגן
רועי ונעמה לא היו היחידים שהשתמשו באזעקות כהזדמנות לאזור אומץ. גם גיל ולימור נהגו כך, כשהחליטו שבכל פעם שתישמע אזעקה, השניים ירוצו למבנה ממוגן אחר וינצלו את רגעי האימה לנשיקה לוהטת. זה הפך למשחק סקסי של ממש, כשגיל מצא עצמו מסמן על מפה את המיקומים של מבני הבטון השונים, ובכל פעם שנשמעה אזעקה הם היו רצים לאחד המבנים שטרם היו בו, עושים מה שעושים (גיל נשבע שהם רק היו מתנשקים) וגיל היה מסמן על המפה עוד מבנה ממוגן שהוא "עשה". בתקופות של שקט הוא ולימור היו מתחרפנים, כי האזעקות והטילים שימרו את המתח המיני ביניהם.
הומור באמת עוזר להפיג את הלחץ והבדידות. תומר, בן משק מקיבוץ מפלסים שהיה גבר פלרטטן ביותר, הדביק על דלתו שלט של מבנה ממוגן עם מזגן "לנשים בלבד", וזה קרה הרבה לפני שהכניסו ממ"דים לחדרי הקיבוץ. נשים שהיו עוברות ליד דירתו היו מצחקקות על כך, והשלט הפך לבדיחה ידועה.
ערה? גם אני
בעוטף עזה, כשאנשים מסמסים "ערה?", זה לא תמיד ממניעים של בוטי-קול וחרמנות אלא ממניעים "קדושים" יותר. שי, שהתגורר אז במושב יכיני, לא העז להודות שהוא מפחד מהטילים, ובמושב כזה בו מגורי הסטודנטים רחוקים זה מזה ופזורים בין משקי המשפחות המקומיות, הוא הבין שאין לו מנוס אלא לחפש מישהי להעביר איתה את הלילות. כך, בין הסירובים שחטף, היתה גם מישהי שבאמת פחדה להישאר לבד באזעקות והחליטה לקבל את הזמנתו. היום הם נשואים באושר.
בזמן הלימודים של נעמה בדרום תמיד שרר בינה לבין ידיד שלה מהכיתה מתח מיני, אבל היא מעולם לא העזה לעשות משהו בנידון, וגם הוא נותר פסיבי ומבויש. ערב אחד, בזמן שלמדו אצלה בבית, הם שמעו את הסירנה עולה ויורדת. נעמה נכנסה לחרדה עד שנשכבה משותקת על הרצפה ולא הייתה מוכנה לרוץ לחדר המדרגות. מפה לשם, הידיד הפסיבי שלה נשכב עליה, למקרה שייפול טיל בקרבת מקום, ינפץ את השמשות ויהיו רסיסים. הלחץ הגדול מוטט את כל המחסומים, והשניים מצאו עצמם מתנשקים בלהט ונשארים לשכב על הרצפה גם אחרי שחלפה הסכנה.
ואני? הטילים והאזעקות בעיקר גרמו לי להרגיש שאני חיה בסרט הזוי וסוריאליסטי, ובשביל להעצים את הדרמה נהגתי לעלות ל"גבעת התקשורת", המקום שבו כתבי החדשות הזרים התרכזו ודיווחו מהשטח. בלי בושה הייתי מקשקשת עם הכתבים הזרים, מציעה להם לראיין אותי, ואפילו הרווחתי לא פעם ולא פעמיים פלירטוט קוסמופוליטי על רקע עזה המפגיזה והמופגזת. אמרתי לכם שזה היה סרט הזוי. הפלירטוטים אכן עזרו לי להרגיש קצת פחות בודדה במערכה, ואפילו סידרו לי מקומות בריחה ולינה בשבדיה, גרמניה, אנגליה ואפילו קיבוץ סאסא, כך יצא.
