"משחקי הכס", הרסתם את התקווה הפמיניסטית
אקורד הסיום של הסדרה הפופולרית הותיר בנועה בנוש טעם רע. היא סבורה כי התקווה הפמיניסטית הגדולה על המרקע מאז "וונדר וומן" התנפצה בקול גדול, או ליתר דיוק – עלתה בלהבות ולקחה איתה את כל מעלה מלך, עד שכל שנותר לנו הוא שלל קלישאות מגדריות וסטריאוטיפיות. זהירות, ספוילרים
יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם, כמו העונה האחרונה של "משחקי הכס" למשל. ולא בגלל הקשרים העלילתיים הרופפים, הסטייה מרוח הדברים של הסדרה הכתובה והאופן שבו הדמויות משנות לחלוטין את טבען מהר יותר מהזמן שלוקח לי להחליט אילו גרביים לגרוב בבוקר. כלומר גם, אבל לא רק. קשה לי לסלוח משום שהתקווה הפמיניסטית הגדולה על המרקע מאז "וונדר וומן" התנפצה בקול גדול, או ליתר דיוק – עלתה בלהבות ולקחה איתה את כל מעלה מלך. ובעודה מתרחקת מאיתנו, הותיר לנו משק כנפיו של דרוגון רק שלל קלישאות מגדריות וסטריאוטיפיות.
8 סיבות שבגללן אתם מפחדים מפמיניסטיות
העונה השמינית של "משחקי הכס" בהחלט החלה בהבטחה פמיניסטית גדולה. אריה סטארק, שהפכה במהלך הסדרה מילדה קטנה לאישה חסרת מורא, שמסתכלת למוות בעיניים לא פעם ולא פעמיים מבלי למצמץ, מצילה במו ידיה, תרתי משמע, את האנושות כולה. בריאן מטארת' זכתה סוף-סוף לתואר האבירות הנכסף שנשלל ממנה עד כה בשל היותה אישה, בסצנה מרגשת עד דמעות שמלמדת שאישה יכולה להצליח בדיוק כמו גברים - בתנאי שהיא הרבה יותר מוצלחת מהם כמובן.
אפילו סאנסה סטארק, הקורבן האולטימטיבי, החלשה ונרפית הידיים, עברה מהפך. דמותה של סאנסה סימלה את הסטריאוטיפ של הנשיות הפסיבית, את האישה המקבלת בחוסר אונים את גורלה, ונעה כמטוטלת בין גברים המבקשים לנצל אותה ולעשות בה ובגופה כרצונם, לבין גברים המבקשים להציל אותה בעודה מתבוננת עליהם בעיני איילה פצועה. אפילו הציפור הקטנה הזאת התחילה לפזם לעצמה את "עוף גוזל", ולמדה סוף כל סוף להיות גברת לגורלה.
נכון שבניגוד לשאר הגיבורות הנשיות היא לא נלחמה בצבא המתים, אלא התחבאה במערה וסמכה על בעלה לשעבר שיגן עליה (מתברר שהנישואים האלה לא היו לשווא), אבל היי – לפחות היא הבינה לאיזה כיוון צריך "לנעוץ את הקצה החד של הפגיון", במילותיה של אריה, ולא הפנתה אותו בטעות כלפי עצמה.
הרוזה פארקס של וסטרוז
אבל עם כל הכבוד לבנות משפחת סטארק, לבריאן ולשלל נשים חזקות נוספות כמו יארה גרייג'וי, הגיבורה הבלתי מעורערת של הסדרה הייתה לא אחרת מאם הדרקון(ים) הראשונה לשמה. ההיא שיש לה הכול, וגם מה שנתפס כאנטיתזה שלו – יופי לצד חוכמה, עוצמה משולבת ברכות, רגישות אך גם קשיחות ובן זוג שהוא אחיין. שתרים יד מי שלא הייתה מאוהבת בסתר בדני שלנו, ושלא הייתה מוכנה לעבור צד בשביל לעלות לסיבוב על הדרקון שלה. דאינריז טארגאריין היתה הסמל הפמיניסטי של הסדרה, הרוזה פארקס של ווסטרוז אם תרצו, כנראה משום שיחסית לשאר הדמויות, שלה היתה עגולה.
על אף שדרכה החלה בדומה לסנסה, כאישה הנתונה לחסדי הגברים, מהר מאוד צפינו בה לוקחת את גורלה בידיה ובונה את עצמה כאישה החזקה ביותר בסדרה. יתר הדמויות הנשיות נכתבו על פי שטנצים סטריאוטיפיים – האישה הפסיבית והחלשה (סאנסה) מול הכלבה הרצחנית וקרת הדם (סרסיי). ממש וואן טריק פוני. אבל אם הדרקונים אכלה את הפוני הזה בלי מלח. דני שלנו ידעה לקבל החלטות קשות, ועדיין להישאר רחומה ולעפעף במבט ממיס לבבות רגע לאחר שציוותה על אנשיה לצאת למלחמה.
אם דני לא היתה קיימת, כנראה היינו מאשימים את תסריטאי הסדרה כבר מזמן במיזוגיניה קשה, כי הדרך היחידה של יתר הדמויות הנשיות להיות חזקות היתה באמצעות ויתור על נשיותן. חלקן עשו זאת באמצעות ויתור על המאפיינים החיצוניים המסמנים באופן תרבותי את הנשיות, כמו בריאן וכמו אריה (שאף התחזתה לנער בתחילת הסדרה), וחלקן באמצעות ויתור על תכונות הנתפסות כנשיות כמו סרסיי, שדמותה נצבעה במידת רגישות שלא היתה מביישת את חניבעל לקטר ביום רעב במיוחד. המסר שעבר כאן לא השתמע לשתי פנים: נשיות היא חולשה. רוצה להיות חזקה? תצטרכי להיראות ו/או להתנהג כמו גבר.
במובן הזה, דמותה של דאינריז בלטה מעל השאר כפמיניסטית אמיתית, אחת שלא נכנעת לתכתיבים מצירי צעדים ומעוף ושאינה מקוטלגת לפי קלישאות מגדריות. אחת שיכולה להיות קשוחה, בלתי מתפשרת וחסרת רחמים (כי בכל זאת אין דרך אחרת לשרוד, קל וחומר לשלוט, בעולם של גברים), ועם זאת להצטייר כדמות מוסרית ובעלת רחמים. ושני הצדדים הללו אינם מתחרים, אלא דרים זה לצד זה, כי מהן בעצם סתירות אם לא מה שהופך אותנו לאנושיים? דאינריז, במילים אחרות, היתה מלכה אמיתית, וככזאת, מי יתאים לשבת על כס הברזל יותר ממנה? ובכן, התשובה לכך על פי הסדרה היא... גבר. גבר יעשה עבודה טובה יותר ממנה.
ואז, בעודנו נערכים נפשית לקראת קרב החתולות (אפרופו קלישאות מגדריות) בין הטוענת לכתר המוסרית לטוענת לכתר האכזרית, למאבק הגדול ביותר בין טוב ורע שנראה מאז הקרב מול המתים, התחלנו לקבל מהתסריטאים אקורדים צורמים, משל אמרו לנו: "שומעים, אחים שלי? בעצם נראה לנו שג'ון סנואו יותר יתאים. נכון שהוא לא רוצה להיות מלך, אבל הוא חייב להיות. מה זאת אומרת למה? יש לו אשכים".
אבל איך גורמים לצופים בבית לשנות נאמנות ולעבור ממחנה דני למחנה ג'ון? הרי קבוצת כדורגל לא מחליפים, גם אם השחקנים שוכבים זה עם זה. "יוריקה, יש לי!", אני מדמיינת את אחד התסריטאים צועק בהתלהבות. "היא אישה, לא? אז פשוט נגיד שהיא במחזור". וכך, בן לילה, הפכה דמותה המורכבת של דני לקלישאה פלקטית של נשיות. הרי נשים, כידוע לכל, הן בריות אמוציונליות משוללות כל היגיון. לא תמיד, כמובן. לפעמים הן סתם כלבות נקמניות. ומה גורם לנשים להיות מבולבלות, אמוציונליות ונקמניות אם לא אהבה נכזבת?
וכך, בלי להניד עפעף, הפכו את מנתצת השלשלאות ומגינת החלשים למפלצת רצחנית ומשמידת עם. ראשית הרגו את האנשים היקרים לליבה (ז'ורה מורמונט ומיסאנדיי) ושניים מילדיה, לאחר מכן הדגישו כי היא מרגישה בודדה ודחויה על ידי העם, ולבסוף נעצו סכין לתוך ליבה (מטאפורית, בינתיים), כאשר לא זאת בלבד שהאיש שהיא אוהבת בגד בה לתחושתה, אלא שהוא אף מיאן להשיב לה אהבה. עד שלבסוף קיבלנו אישה שפועלת מהרגש במקום מהשכל. והיא לא היחידה - גם את סרסיי מיקמו באותה מגירה סטריאוטיפית, מגירה שמקטלגת את העולם לנשים אמוציונליות שלא ראויות לשלוט, לעומת הגברים ההגיוניים והשליטים. במקום מלחמת טוב ברע קיבלנו מלחמה בין שתי נשים שהרגש השתלט עליהן, שמעדיפות שהעולם יישרף ובלבד שהן תצאנה כשידן על העליונה. ובמקרה של דני, היא בהחלט דאגה לכך.
רגש מול היגיון
אחד הדיאלוגים המשמעותיים בפרק האחרון מביא את הקונפליקט בין ההיגיון לבין הרגש לשיאו, כאשר טיריון לאניסטר משמש נציג ההיגיון ואילו ג'ון סנואו הוא נציג הרגש. טיריון ממחיש דרך ג'יימי אחיו מה קורה כאשר האהבה חזקה מההיגיון (במקרה הזה, האהבה לצ'ילבה סרסיי): "לפעמים החובה ממיתה את האהבה", הוא אומר, ומבקש מג'ון לעשות את הדבר הנכון – כלומר לפעול על פי ההיגיון ולא על פי הרגש. הדיאלוג הזה העלה בי את החשד שאם אריה לא היתה הורגת את מלך הלילה בפרק השלישי, כנראה היו בוחרים בו פה אחד כשליט ווסטרוז, כי לפחות אין פה כל חשש שהוא יפעל מהלב.
בסופו של דבר ההיגיון ניצח, אבל לא רק הוא. אומרים שכששניים רבים, השלישי מנצח, ומתברר שאם השתיים האלה הן נשים, הגבר ינצח - והעיקר שנציגי המועדון הסגור יוכלו להמשיך את דיוניהם החשובים על עתיד בתי הבושת. הפרק האחרון, הגם שסיפק לנו סגירת מעגל וקתרזיס, לא הצליח לתקן את הקלקול שעשו הפרקים שלפניו, שמחזרו אוסף של סטריאוטיפים וקלישאות מגדריות וחשפו במערומיה את המיזוגיניה הטבועה בסדרה, כמו בחברה כולה.
האהבה ושיגעון הגדלות הם אלה שהרגו בסופו של דבר את דאינריז, שנתנה לרגש ולג'ון לגבור על ההיגיון, ועם לכתה ניתן להפסיק להעמיד פנים שאין כאן פטריארכיה. הנחמה היחידה שמעניק הפרק האחרון בהקשר המגדרי היא סאנסה. מלכת הצפון, בשבילכם. מי שהתעללו בה הלוך ושוב לאורך העונות, שנפשה נשברה לא פחות מגופו של בראן, הדמות הנשית החלשה ביותר בסדרה, הופכת לדמות החזקה ביותר של הפרק האחרון. יש בכך סוג של צדק פואטי.
