העולם שייך לצעירים ואני כבר הזדקנתי
נזכרתי בלילות שבהם האהוב היה מסמס מאיזו מסיבה, מספר כמה כיף לו בזמן שאני הייתי שכובה במיטתה של בתי, מציצה על הוואטסאפ בקנאה. נערה הייתי וגם זקנתי, וטרם ראיתי אדם שחזר מבילוי לילי כשהוא מלא ומסופק. זו לעולם תהיה בריחה, כמו טשטוש בהרדמה חלקית
בחצות הלילה פסענו אל תוך דאנס-בר מדובר שכל חברותיי כבר הספיקו לבקר בו. נרגשת, התעטפתי באוברול מנצנץ שהותיר את הרגליים והלב חשופים לגמרי, בזמן שזרועותיי נותרו מכוסות. בדיעבד הבנתי שאם את רוצה לרקוד בתל-אביב, כדאי שתבואי ערומה או שתתכונני להזיע. וכך, אף על פי שבכל זמן נתון אפשר היה לראות את הכוכבים שבשמיים, הייתי חנוקה וצפופה. "ניצמד למאוורר", סיכמתי עם חברתי, וביחד סימנו את הטריטוריה שלנו לאותו הערב.
"איך זה שבחורה יפה כמוך עדיין לבד?", הוא אמר כשהתקרב אליי, בחור עם קרחת וחיוך מתקתק. "יש לי כשרון מופלא להיתקע בקשרים הלא נכונים", עניתי לחייכן החינני. בכלל, כולם כאן מחויכים, ואני תוהה אם זה האלכוהול, המוזיקה, המבטים או אולי העובדה שהם טרם חצו את גיל 30. "בת כמה את?", הוא שאל והופתע לשמוע שבניגוד להערכותיו, ואף על פי שאני מתמזגת היטב בנוף של בנות העשרים שמסביבי, אני כבר בת 37 עם ילדה בת שש. "רווק?", שאלתי רטורית, אבל גם הוא הפתיע כשאמר, "כמעט בן 40".
אחרי בדיקה קצרה של הכימיה בינינו בסשן ריקודים זריז, החלפה מפתיעה של נוזלים ומספרי טלפון, נפרדנו וחזרתי לרקוד עם רותם, שקרעה את הרחבה ובדיוק העלתה עוד סטורי לאוסף. לפעמים נדמה שכל סטורי הוא מסר שמיועד לאדם ספציפי שהיינו רוצות שישים אלינו לב. סלפי, סטורי, סיגריות וסמים. ארבעת ה'סמכים' הללו שלטו במועדון, ואפילו המוזיקה שהתנגנה לא עניינה אותי. ייאוש ועייפות עטפו אותי, ולא עזרה לכך העובדה שהאהוב כבר שעתיים לא הגיב לי לאיזה סמס מיותר ששלחתי לו, רק כדי שיבין את הרמז ויגיד לי, "נו, בואי כבר".
"חותכים?", שאלתי בשלוש בלילה את רותם שרקדה על הברכיים של איזה בחור. כעבור חמש דקות של ריקוד, פרידה מסטוץ עבר שלה, וחצי שעה של המתנה לנקניקייה, סופסוף חתכנו הביתה. "נו בנות, מצאתם מישהו?", שאלה אותנו זקנה עם עגלת קניות דהויה שעקבה אחרינו ברחובות תל-אביב. "כל המיני והאיפור לא עזר לכן, אה? כמה חבל. רוצות שאסדר לכן מישהו?". מיהרנו את צעדינו לרכב, שעה שהיא הגבירה את קריאותיה אחרינו. "בנות. לאן אתן הולכות?". מעולם לא הרגשתי כל כך מאושרת לחזור הביתה.
חשבתי שאני צמאה למסיבות, ושלעולם לא ייגמר לי החשק להידחק לשמלת מיני צמודה ולרקוד, אך העולם אכן שייך לצעירים ואני כבר הזדקנתי. נזכרתי בלילות שבהם האהוב היה מסמס מאיזו מסיבה, מספר כמה כיף לו בזמן שאני הייתי שכובה במיטתה של בתי, מציצה על הוואטסאפ בקנאה. נערה הייתי וגם זקנתי, וטרם ראיתי אדם שחזר מבילוי לילי כשהוא מלא ומסופק. זו לעולם תהיה בריחה, כמו טשטוש בהרדמה חלקית.
בבוקר שאחרי, כשהטשטוש מתחלף בהאנג-אובר, גם הריקנות מתעוררת במלוא עוצמתה. שוב אותם האנשים, ושוב אותם המבטים, שבוע אחרי שבוע בלופ האינסופי, משתכרים ומשקרים שאלה החיים הטובים. סחרחורת, בזמן שכל מה שצריך כדי להתמלא באנרגיות לקראת שבוע חדש, זה דווקא להפסיק עם הוודקה רד-בול, לעצור ולרדת מהקרוסלה.
"אני אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים", שר אריק איינשטיין. דומה שברבות השנים אימצתי את הגישה בשינויים קלים. זה שישי בלילה, שוב הילדה אצל אביה, אבל הפעם אני ספונה בפוך, בלי רצון לברוח ובלי ייסורי מצפון. מחבקת את הלבד ונזכרת בערגה שאין דבר ממלא יותר מלהתעורר חבוקה בשניים עם מישהו שאוהב אותך. בחוכמה גם אמר אריק, "קח לך אישה ובנה לה בית".
