שתף קטע נבחר

אני האישה ששברה בעצמה את הכוס בחופה

לנפץ את הכוס ואת תקרת הזכוכית: מירי ארביב לא נתנה למוסכמות החברתיות לעצור בעדה, והחליטה להפוך את טקס החופה לשלה באופן שוויוני

תמיד ידעתי שאם אתחתן, הטקס יהיה אזרחי. זאת הסיבה שכשהגיע הרגע, אני ובן זוגי תכננו שני טקסים. בראשון התייצבנו בבית העירייה בלרנקה שבקפריסין, חתמנו על בקשה לנישואים ונכחנו בטקס שנוהל על ידי רשם הנישואים המקומי. האיש שאל את בן זוגי, אורן, האם הוא מקבל אותי להיות לו לבת זוג, והאם הוא מתחייב לאהוב, לדאוג ולכבד אותי. לאחר שאורן ענה "I do" כמו בסרטים, האיש פנה אליי ושאל האם אני מסכימה שאורן יהיה בן זוגי, והאם אני מתחייבת לאהוב, לדאוג ולכבד אותו.

 

היות וכבר חתמתי על ההצהרה, שמעתי את עצמי עונה "yes I did", מה שגרם לאורן לפרוץ בצחוק משוחרר ולנשק אותי. רשם הנישואים ההמום מתשובתי אמר (שוב, כמו בסרטים) כי מתוקף הסמכות שניתנה לו על ידי המדינה הוא מכריז עלינו כזוג נשוי, ופנה לאורן ואמר לו שרק עכשיו הוא רשאי לנשק את הכלה. מה אומר ומה אגיד? נהניתי מהטקס מאוד, ולמען הסר ספק, יש לציין כי הטקס מוכר על ידי מדינת ישראל, והצגת רישיון הנישואים מאפשרת לנו להירשם במשרד הפנים כזוג נשוי לכל דבר ועניין. הרבנות עשויה להתערב רק במידה ונחליט להתגרש.

 

את הטקס השני החלטנו לערוך בפני בני משפחה וחברים, ולהצהיר במהלכו על החלטתנו להתחייב זה לזו. כבר מההתחלה היה ברור שהיות ושנינו תושבי הנגב ולמרות שהיו לנו מוזמנים רבים מאזור המרכז, הטקס ייערך בדרום הארץ. תחילה חשבתי להגשים את חלומי ולערוך את האירוע באוהל בדואי, אך במבחן המציאות, החלום נשאר חלום ונקווה שיוגשם באירוע אחר. חיש מהר סגרנו אולם האירועים ואת יתר הספקים המקומיים, ולאחר הארגונים הללו נותרנו עם תכנון הטקס עצמו.

 

סיכמנו בינינו כי כל אחד יאמר את דבריו ושאת הטקס תנהל זוהר דביר, חברתנו הטובה, ושגם היא תגיד כמה מילים בעצמה. את הטבעות יגיש לנו בנו הבכור של אחד מחבריי הטובים ביותר שנפטר לפני כארבע שנים, ובזאת יסתיים הטקס. לאחר קבלת ההחלטה על אופי ומבנה הטקס, ציפיתי כי אמשיך לדבר הבא. בכל זאת, יש לי חתונה על הראש.

 

אך דעתי לא נחה. רגע שבירת הכוס המלווה כל חתונה העסיק אותי, ורציתי אותו גם באירוע שלי. תוך כדי המחשבות הבנתי שאינני יודעת מספיק על המנהג, ולכן פניתי לקרוא עליו. מקורו נובע מהצורך להזכיר את חורבן ירושלים ובית המקדש. המחשבה הראשונה שלי הייתה כי החתונה מתוכננת להיערך יומיים אחרי ציון יום ירושלים, והמחשבה השנייה נקשרה במגילת רות היות והחתונה נערכה ימים ספורים לפני חג השבועות.

 

אהבה. ירושלים. נשים. לבן. שבועות. שושבינות. זרי פרחים. נאמנות. שלום. שמחה - כמה מחשבות רצו לי בראש. כשביטאתי אותן בקול רם שמעתי את אורן אומר: "אז אם את רוצה לשבור בעצמך את הכוס, תשברי ותצייני זאת לטובת איחוד ירושלים". בימים שבאו לאחר מכן עוד המשכתי להתפלפל במחשבה ובלילה שלפני מצאתי את עצמי מחייכת ואומרת לעצמי שאין שום מניעה שאשבור בעצמי את הכוס. הרי מי קבע שרק גבר צריך לשבור אותה? חוץ מזה, הולכות להגיע לחתונה הרבה מאוד ילדות ונערות צעירות, ויחד עם מתן זרי הפרחים שהכנתי עבורן, מה טוב יותר מלהראות להן כי האישה היא מנהיגה משמעותית בתוך טקס הנישואים שלה עצמה?

לשבור את הכוס ואת תקרת הזכוכית (צילום: נטלי פלייבה) (צילום: אוסף משפחתי) (צילום: אוסף משפחתי)
לשבור את הכוס ואת תקרת הזכוכית (צילום: נטלי פלייבה)

 

לבסוף ההחלטה התקבלה, אך מאותו הרגע החלו להופיע בקרבי הפחדים המלווים כל גבר בערב חתונתו - האם אצליח לשבור את הכוס במכה הראשונה? ומה יקרה אם אפשל? עם תחילת הטקס נמלאתי בהתרגשות. גם עבורי הפכה שבירת הכוס למשמעותית מאוד.

 

ראיתי בה את כל מה שאני מאמינה בו: את הצורך לראות בירושלים כגורם מאחד ולא מפריד, את השבריריות של החיים, את הנאמנות למשפחה כפי שרות הלכה אחרי נעמי, את החשיבות לשינוי המנהג בו הגבר עומד בחזית ונתפס כשליט, והחשוב מכל – את התהליך האישי שלי, תהליך שבו החלטתי לנפץ את חיי הרווקות שלי ולהתחייב לחיים משותפים.

 

שבירת הכוס עברה בהצלחה, וכמובן שהקהל הופתע מאוד. אני התמלאתי בשמחה ובגאווה כי הצלחתי דרך שבירת הכוס לנפץ (שוב!) את תקרת הזכוכית. בימים הקרובים אני צפויה לקבל מבת משפחה יקרה את שברי הכוס בתוך צנצנת זכוכית, מעוטרת באופן אישי. אין לי ספק שבכל רגע בו אביט בצנצנת אזכר בעדות לכל מה שכתבתי כאן.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אוסף משפחתי
הרגל של מירי והכוס (צילום: נטלי פלייבה)
צילום: אוסף משפחתי
חתונות
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים