בקרוב לא אצלי: למה הפסקתי ללכת לחתונות
כשאעמוד בצד החופה ושוב אזיל דמעות של שמחה והתרגשות כשהרב יזעק בשמחה "מקודשת, מקודשת, מקודשת", בלב לא פעם אני אמלמל לעצמי בעצב "מטופשת, מטופשת, מטופשת", כי שוב פעם אתהה מתי כבר יגיע תורי
איכשהו, בלי שאתכוון לכך, במקום שמשמיים תצא בת קול ותכריז: "מצאתי לך זיווג הגון", בכל פעם בת הקול היחידה שמגיעה אליי היא זו של אחת החברות הרווקות שעוד נותרו במעגל שלי, שמבשרת לי שגם היא מתחתנת. זה קרה פעם, זה קרה פעמיים זה קרה כבר מעל לעשרים פעמים בעשור האחרון, וזה תמיד שם אותי בעמדה טובה מאד להחליף את קתרין הייגל בסרט "27 שמלות". תמיד השושבינה, אף פעם לא הכלה.
אז מה אם ישמח חתני הוא לא באמת החתן שלי. גם החתן העתידי שלי בטוח צוהל משמחה איפשהו, הוא פשוט עוד לא יודע שהוא הבאשערט (המיועד) שלי. בינתיים אני מתאמנת בשדות זרים. זו מצווה, זו ברכה וזה סיפור הכיסוי שלי לכל מי ששואל "נו, מתי כבר את?", או האלטרנטיבה האהובה עליי "בקרוב אצלך?" (וכן, אצלי זה כבר מגיע עם סימן שאלה מרוב ייאוש).
וזה לא שאני לא נהנית להיות הפיפה מידלטון של החברות שלי כשהן משחקות אותה קייט מידלטון. ברור שאני אנגב להן את הזיעה, אפוצץ להן בעדינות את החצ'קון שצמח בדיוק על קצה האף שנייה לפני החופה, אפזר פרחים, איישר הינומות, אתפיח שמלות, ואפילו אצייר לחתן מפה מדויקת לביריות של אשתו לעתיד. אבל כשאעמוד בצד החופה ושוב אזיל דמעות של שמחה והתרגשות כשהרב יזעק בשמחה "מקודשת, מקודשת, מקודשת", בלב לא פעם אני אמלמל לעצמי בעצב "מטופשת, מטופשת, מטופשת", כי שוב פעם אתהה מתי כבר יגיע תורי. וזה קשה.
מצד אחד, את הכי מאושרת בשביל החתן והכלה, אבל מצד שני את כבר לא יכולה יותר עם כל המבטים והלחשושים והעצות. נמאס לך כבר להיות זו שזועקים את השם שלה כשכוס היין מתחילה לעבור מיד ליד, וזאת שממהרים להשקות משל הייתי מינימום אליהו הנביא. נמאס לי מהעובדה שכל רווק פיסח שרק במזל עדיין מצליח לשלוט בשלפוחית שלו, אוטומטית מושלך עליי לריקוד, כי אנחנו "חייבים להכיר".
נמאס לי כבר לעשות שימוש באותן בדיחות שחוקות שאימצתי כשמתקשרים לשאול אותי אם אני מאשרת הגעה ("ברור שאני מאשרת הגעה, אני יותר חשובה מהחתן, כי אני יודעת איפה הכלה הסתירה את הפלאסק עם הוודקה"), וכששואלים אם אני מגיעה לבד ("מה פתאום לבד. אני מגיעה עם הפלאס וואן הקבוע שלי, החתול השחור. בכל זאת, רווקה זקנה. חה חה! מצחיק, לא?"). אגב, אם זה לא עובד, אז תמיד אפשר לנסות את האלטרנטיבה של "רגע, הישבן שיתווסף לי אחרי הבופה של הקינוחים, נחשב כפלאס וואן או שהוא מכסה את עצמו?"
וככה שנה אחרי שנה, מצאתי את עצמי מתפקדת כשושבינה הטובה בעולם. מבזבזת ערימות של כסף שממש אין לי רק כדי שהכלה תצא הכי מאושרת, הופכת לאמנית הסוואה מצטיינת בהסתרת דמעות מתחת לאיפור, ועושה הכול כדי לשמח אפילו ובמיוחד כשאני מרגישה שם הכי לבד בעולם. אני כבר רואה את הטוקבקיסטים מצקצקים: "נו, בטח כונפה מכוערת, בררנית להחליא, שלזיעה שלה יש ריח של עמבה רקובה ויש לה רגליים עקומות כמו של הבובה ימימה". אז לא, אני בחורה ממוצעת לחלוטין, וכן, אני בוגרת מצטיינת של כל סגולות הזיווג ההגונות שקיימות, וניסיתי כבר כמעט הכול: שתיתי יין מהכוס של הכלה, ישנתי עם חתיכת מעוגת הכלולות מתחת לכרית שלי, התפללתי עם כוונה בכיוון מזרח, מערב, צפון , דרום ואפילו על הראש, ואפילו נישקתי מזוזות.
דני רובס אמר שדברים קורים תמיד בזמן נכון וסטטיק ובן אל נשבעו שהכול לטובה, אבל אני החלטתי על מדיניות הפרד ומשול: אני אפריד את עצמי מהתפקיד שכבר הפך להיות שורה ברזומה שלי, ואכריז על חופשה ללא תשלום ממשרת השושבינה המצטיינת, וכך אמשול. יותר מזה, כדי שלא ארגיש שלא בנוח שאני סתם עוד צ'ק שמכסה את הכדור פורח עם הסושי המוטס, החלטתי לאחרונה שגם אקח צעד אחורה ואעשה קצת "דיאטת חתונות", לפחות לתקופה הקרובה.
את הכסף שאחסוך אשקיע אולי בעוד ביקור אצל פותחת באייס קפה או מגלת עתידות בבזוקה שתבטיח לי שממש עוד מעט, אלדין יגיע בטיסה ישירה על שטיח מעופף, יצנח ישר על גבו של סוס לבן, ויחד עם הג'יני יגשים לאימא שלי את המשאלה שלה לראות את הבת שלה לובשת לבן. אז איך אמרו חכמים? החורף מגיע. חתונה אדומה למרות צבע השיער שלי כנראה שכבר לא תהיה השנה, אבל אולי בקיץ הבא גם אני אלבש לבן כשברקע ביונסה תקדש אותי בברכת: "הי לייקד איט סו הי פוט אה רינג און איט".
