כבר התגרשתי. אז איך זה שבא לי להתחתן שוב?
הלוואי שיכולתי לחזור ולהיות הרומנטיקנית שהייתי ולהשיל מעליי את שכבות הציניות המעיקות שהתעטפתי בהן כהגנה בנישואיי ובגירושיי. גם אם עוד לא נשקתי לגיל ארבעים, אני לא יכולה שלא לקוות שאזדקן עם מישהו ברבות הימים
"שנת 2019 תביא עמה חתונה", כך ניבא לי איזה משחק עכשווי בפייסבוק. כהרגלי המגונה, מיד שיתפתי את התוצאה בפיד שלי. מהר מאוד הגיעו תגובות שזרמו איתי, ואיתן איחולי מזל טוב. בהתחלה הייתי משועשעת מכל העניין, אבל אט-אט, עם כל "סימן טוב ומזל טוב" נוסף, שמתי לב שמתחיל אצלי לחץ בחזה. נבהלתי. האם זה באמת מה שאני רוצה? חתונה?
רוצה להתחתן? תתפשרי. אין ברירה
הגיע הזמן לשים סוף למלחמות הגירושים
אם להודות על האמת, ואני יודעת שזה נשמע מטורף בתור גרושה, אבל לאחרונה יש לי פנטזיית חתונה. העובדה שהתחתנתי פעם אחת יותר מדי לא משביעה את הפנטזיה שלי. אפילו להיפך. אולי זה מכיוון שהחתונה ההיא היתה צנועה מאוד ונערכה בגינה של ההורים, בלי די-ג'יי, בלי צלם. אפילו הקייטרינג היה בחסות אימא שלי, עם כמה השלמות מהצד.
זו היתה חתונת שישי בבוקר, מקסימה, שקטה ועם מאה מוזמנים בלבד. את השמלה קניתי מוכנה מהקולב, בלי להתעסק במדידות חוזרות ונשנות. לא רציתי שיתפרו לי את שמלת החלומות מהסיבה הפשוטה שבזמנו לא היה לי כזה חלום. גם לא חיפשתי אירוע גדול, והדבר האחרון שרציתי היה להתעסק בתכנוני חתונה מייגעים שרק הלחיצו אותי עוד יותר (אני הרי גרועה בלתכנן). כל מה שרציתי היה זוגיות. זה רק שבטיפשותי, בתמימותי ובתור הרומנטיקנית שהייתי, חשבתי שהדרך היחידה להיות במחויבות אמיתית היא להתחתן. טעיתי.
מהר מאוד התברר לי שחתונה לא מבטיחה שום דבר. לא מחויבות אחד לשניה ולא זוגיות טובה. כל מה שהיא מבטיחה זה שיהיה קשה יותר לפרק את החבילה. באופן עקרוני, זה בדיוק מה שרציתי. רציתי להתחתן כדי שאם יהיו קשיים והשגרה תכנס לתוך הסדינים, נדע שקשרנו את עצמנו אחד לשניה לחיים האלה, ולא נפרום את הקשר הזה כל כך מהר. בצל חרדת הנטישה שהכרתי בקשרים קודמים, ביקשתי לעצמי בטחון. לא ידעתי שגם בתור נשואה אני יכולה למצוא את עצמי בלי פרטנר, ושאין נטישה גדולה מזו.
להתחתן או לא להתחתן - זו השאלה
אז איך קרה שאחרי שעיכלתי את הגירושים, פנטזיית החתונה התעוררה מהמתים, ועוד בגרסתה המשודרגת? אחרי שרציתי להיות כל כך שונה מכולם, פתאום אני מוצאת את עצמי מפנטזת על לעשות את זה בדיוק כמו כולם. להתחתן במסיבה גדולה ובשמלת קצפת, חתונה קלאסית כמו בספר (שלא לומר, כמו בסרט). בינתיים, גם האלרגיה שפיתחתי לטבעות אחרי הגירושים נעלמה כלא היתה. אף על פי שבנישואיי הרגשתי אזוקה על ידי טבעת, עכשיו שוב מתחשק לי לענוד אחת שתסמל לי מחויבות ושייכות. פתאום אני לא רוצה להישאר בסטטוס הגרושה, שכן אף על פי שאני משתייכת לקהילה רחבה של גרושים וגרושות, אני עדיין מרגישה חריגה בנוף.
הבת שלי מטפחת את הפנטזיה הזו בלי הרף. כששואלים אותה מה היא רוצה, היא מבקשת חד קרן אמיתי ושאימא שלה תתחתן. שניהם בדיוניים באותה מידה, אבל זה לא מונע ממנה להאמין ולהדביק צילום של כלה על לוח ההשראה שתלוי לנו על המקרר. מדי פעם היא מסתכלת עליו ושואלת אותי – "נו, אימא, מתי זה יתגשם?", ואני מחייכת ואומרת שכל דבר קורה בזמן שלו.
אחרי הכול, גם אם אני חולמת בדיוק כמו הילדה הקטנה שלי, בתוכי פועם קול ההיגיון שמזכיר לי שאחרי שעברתי במדרגות הרבנות וקיבלתי גט, אין דבר נורא יותר מאשר לחזור לזירת הפשע, להיכנס בשערי הרבנות ולכלוא עצמי שוב בכבלי המוסד הארכאי, הפטריאכלי והנוקשה הזה. מה פתאום להכניס לתמונה שני עדים וכתובה, ואנשים זרים שיגידו לי מה לעשות ואיך לעשות אם ארצה להשתחרר?
אולי בעצם מספיקה זוגיות נפלאה, ואפשר לוותר על כל הטקס – עם הרבנות או בלעדיה. אולי עצם קיומו של הטקס הזה כבר מחבל בזוגיות, ואחרי שההתרגשות דועכת, אנחנו נשארים פשוט נשואים – שלא לומר, מובנים אחד לשנייה מאליו ומשעממים. אנחנו נשחקים, מתעייפים ואפילו משמינים. תרחיש כזה מפחיד אותי יותר מכל סרט אימה. אני לא רוצה להיכשל שוב, ואז להלקות את עצמי שלא למדתי מטעויות העבר שלי.
אני תוהה האם במחיר של טבעת אני באמת מוכנה לוותר על החופש שלי? הרי לחופש אין מחיר, וחופשי זה לגמרי לבד. אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לגור ביחד: שני אנשים ב-80 מ"ר כמו עכברים בכלוב, זה מתכון בטוח לקטסטרופה. אני הרי אוהבת את ההפסקה מבני אדם כל ערב כשאני מתכנסת לתוך עצמי, למה לי להפר את השקט הזה? גם לתכנן חתונה זה כאב ראש אחד יותר מדי, ואם כבר אז עדיף להפנות את המשאבים הכספיים לדברים מהותיים יותר. לקנות ביחד בית, למשל.
האמת היא שיש מיליון סיבות ללמה לא להתחתן, ורק סיבה אחת שבגללה כן שווה לעשות את זה – בשם האהבה. אין ספק שזה נשמע מטורף להתחתן שוב אחרי גירושים, אבל ידוע שאהבה טורפת את הקלפים. הלוואי שיכולתי לחזור ולהיות הרומנטיקנית שהייתי ולהשיל מעליי את שכבות הציניות המעיקות שהתעטפתי בהן כהגנה בנישואיי ובגירושיי. גם אם עוד לא נשקתי לגיל ארבעים, אני לא יכולה שלא לקוות שאזדקן עם מישהו ברבות הימים.
בינתיים, אט-אט גם מתחיל לבעבע בתוכי הרצון להרחיב את התא המשפחתי, להביא אח(ות) לבת שלי – כמו שאני זכיתי לאחותי. בתור האולד-פאשן שאני, בעיני יש רק דרך אחת לעשות את זה – לפי הספר. ואם כך, כנראה שלא יהיה מנוס אלא לפתוח עוד פרק, בתקווה שהפעם יהיה לו סוף טוב ונחיה באושר ובאושר עד עצם היום הזה.
