סקירה: יצאנו להרוג ענקים
המשחק Shadow Of The Colossus, שיצא במקור לפלייסטיישן 2 והיה לאחד הלהיטים הגדולים של שנת 2005, יצא בגרסת מחודשת לפלייסטיישן 4 ונחת על שולחננו. בדקנו
Shadow Of The Colossus זכור כאחד המשחקים הטובים ביותר שיצאו לפלייסטיישן 2 ובכלל, בעיקר בזכות הגרפיקה המוצלחת שלו, העולם הפתוח והייחודי שבו הוא מתנהל ובהיותו מאתגר במיוחד. המשחק עבר עיצוב מחדש של הגרפיקה כך שתתאים למשחקים בעידן הנוכחי. בעלי PS4 Pro יכולים לשחק ברזולוציית 4K עם 30 פריימים לשנייה, או לשחק ברזולוציית FHD וליהנות מ-60 פריימים לשנייה.
המשחק נפתח בקטע וידאו סינמטי מהמם עם פסקול מרשים שבו אנו רואים את וונדר, הדמות הראשית שלנו, רכוב על סוסתו ארגו ומחזיק בחיקו גופה של אישה (אני מניח שמדובר באהובתו למרות שזה לא נאמר באף חלק של המשחק). וונדר מגיע למקדש גדול עתיק ומיסטי עם פסלים ומניח את הגופה על המזבח. לאחר מכן פונה וונדר אל דורמין, מעין אל עם קול ספק נשי ספק גברי, ומבקש ממנו להחזיר את נשמתה של האישה שעל המזבח. דורמין מודיע לוונדר שהוא יכול ומוכן לעשות זאת בתנאי אחד – אם יהרוג את כל 16 הקולוסאלים (ענקים) שפזורים ברחבי המפה.
מאותו רגע אנחנו יוצאים למסע חיסול במטרה להתנקש בכל הענקים שבמפה, שאותם ניתן למצוא עם החרב של וונדר, שמצביעה בקרן אור על הכיוון הכללי שבו הענק התורן נמצא. את הענקים לא קשה במיוחד להרוג שכן לכל אחד מהם יש נקודת תורפה אחת או יותר שבה עלינו לפגוע. הקושי האמיתי בקרב איתם הוא לגלות איך לטפס על גבם, שכן כל אחד מהם ייחודי ואחר. הענקים הראשונים היו קלים להריגה, מאוד קלים אפילו, אבל ככל שמתקדמים הקושי בפענוח הענק גדל אבל גם מאוד מספק בהתאם.
מלבד חרב יש לוונדר גם חץ וקשת שיכולים לשמש אותו לקטוף פירות, לצוד לטאות וגם, איך לא, להרוג ענקים. פה בדיוק הגדולה של המשחק: הוא כל כך פשוט - גם בעלילה שלו, שלא מתיימרת להיות מתוחכמת, וגם בתחום המשחקיות. היה מרענן להיתקל במשחק שלא מצריך לעלות ברמה או שקיימים בו המון סוגי נשקים שאפשר לרכוש או להחליף, או כל יתר המאפיינים של משחקים מהדור החדש, אלא פשוט ללכת ולהילחם ב-16 בוסים שכל אחד מהם הוא אתגר בפני עצמו.
הפשטות באה לידי ביטוי גם בעולם עצמו; הוא אומנם מאוד מעניין ויזואלית, אבל גם מאוד ריק מתוכן ונראה כמו מפה ענקית וריקה מתוך העולם של זלדה. תוספת נחמדה ומרעננת למשחק הוא מצב התמונה (Photo Mode), שאופייני למשחקים מהדור החדש, המאפשר לעצב פריים שנבחר על פי ראות עינינו.
היה לי קושי קל להתרגל מחדש למכניקה של המשחק, כמו למשל העובדה שצריך ללחוץ על כתפור כדי להיאחז בקצה של סלע או של ענק ולא לשחרר את האחיזה שכן אם משחררים את הכפתור הדמות שלנו תיפול, וזאת בניגוד למשחקים היום כדוגמת Assassin's Creed או Shadow Of War שבהם הדמות תיאחז באופן אוטומטי ברגע שתזהה נקודה בה היא יכולה להיאחז, ולא תשחרר את האחיזה עד שנורה לה אחרת.
גם השליטה על ארגו הסוסה של וונדר לא הייתה אידיאלית ואפילו מעט מסורבלת וזאת כמובן בהשוואה למשחקים בעידן הנוכחי שבהם אנחנו על סוס כמו the witcher 3 לדוגמא והכי מוזר היה לי שאי אפשר לנוע תוך כדי שמכוונים חץ וקשת.
מעבר לדברים המינוריים הללו, Shadow Of The Colossus היה משחק מצוין כבר ב-2005 והיום הוא אפילו יותר. בזכות הגרפיקה, הפסקול, הבוסים המאתגרים והפשטות שלפעמים כל כך חסרה במשחקים של העידן הנוכחי. המשחק קצר ויכול להיגמר תוך שעות בודדות לשחקנים מנוסים או לכאלו ששיחקו בו בעבר, הוא בלעדי לפלייסטיישן ועלותו 199 שקלים בחנויות ואצל המשווקים המורשים של ישפאר.
