להרוג שדים ולצחוק: Devil May Cry 5
סדרת המשחקים הפופולרית יוצאת מהתרדמת ומוכיחה שעדיין יש מקום למשחקי אקשן קלילים ולא מתחכמים, עם מכניקת משחק פשוטה ונוחה
תחילת שנות האלפיים היו ימי הזוהר של משחקי פעולה מגוף שלישי עם עלילות מטופשות ואקשן סוריאליסטי. אחת הפופולריות שבהן הייתה Devil May Cry . כמו סדרות בולטות אחרות, ביניהן God of War ו-Ninja Gaiden, גם היא הציבה גיבור אחד אל מול עשרות אויבים בכל פעם, והעסיקה את השחקן לא רק בהישרדות אלא ב"סגנון". להרוג את אויביך זה טוב, אבל לעשות את זה בלי לחטוף מכה ובלי להפסיק את רצף הפעולות? זה כבר מצויין. דירוג הביצועים, יחד עם קרבות מהירים ושדרוגים תכופים של הדמות ביכולות חדשות היו מתכון מנצח. לזמן מה, לפחות.
בימינו יש הרבה פחות משחקים כמו Devil May Cry. ספין אחר על אותו הז'אנר, שתיעדף קושי ומתודיות על פני מהירות ומספר אויבים, קצת השתלט על השוק. רוב הסדרות הוותיקות נכנסו לתרדמת. בשנה שעברה, God of War יצא ממנה, ונראה אחר לגמרי - בוגר יותר, מחושב יותר, עם עלילה בעלת משמעות. עכשיו הגיע תורו של Devil May Cry, שמדגים כי אפשר להצליח גם בלי שינויים מרחיקי לכת לנוסחה הותיקה.
אם פספסתם אם המשחקים הקודמים בסדרה, אל דאגה - Devil May Cry 5 יעזור לכם. יש כאן, למשל, מערכת שתלמד אתכם להילחם באמצעות הצגת הכפתורים עליהם כדאי לכם ללחוץ בכל רגע נתון בקרבות הראשונים שלכם. אבל זה לא רק עניין של המשחקיות. מפתחי המשחק מבינים שחלק ניכר ממי שישחקו בו כנראה לא חוו את המשחקים הקודמים, והם יוצאים מגדרם כדי להבהיר עד כמה בדיוק שום דבר ממה שקורה בו אינו חשוב במיוחד. כבר בדקות הראשונות ניתן להבין שמדובר במשחק קליל, לא מחייב, מוגזם, הומוריסטי וגרוטסקי בצורה מגוחכת, שלא לוקח את עצמו ברצינות.
הנה מה שאתם צריכים לדעת: יש שדים, ויש אנשים שצדים אותם. חלק מאותם האנשים הם בעצם שדים או חצי-שדים בעצמם. חוקי הפיזיקה לא תקפים, אין שום הגיון במעשים של הדמויות, וההיסטוריה המשפחתית של כולם נורא מסובכת. לא שזה משנה.
אותה נוסחה ותיקה
Devil May Cry 5 נצמד, לרוב, לנוסחה שקבעו קודמיו. אתם הולכים ממקום למקום, לפעמים הדרך שלפניכם חסומה וכדי להתקדם צריך להרוג כמה שדים באמצעות כלי נשק מגוכחים (האופנוע של אחת הדמויות הוא חרב). הגיוון מגיע מסגנונות המשחק השונים מאוד בין שלוש הדמויות.
הגיבורים שחוזרים מהמשחקים הקודמים הם דנטה, שמלווה אותנו עוד מתחילת הסדרה, ונירו שהופיע לראשונה ב-Devil May Cry 4. אליהם מצטרף V (וי). לכל דמות יכולות ייחודיות, שמכריחות אתכם לגוון את סגנונות המשחק שלכם.
לנירו יש את החרב, שני כלי ירי ויד פרוסטטית שיכולה לתת לו מגוון יכולות קרב. דנטה הוא כנראה הדמות הכי חזקה במשחק עם ארבעה סוגי נשקים קר ועוד ארבעה כלי נשק חם, בנוסף לכל אלו לדנטה יש ארבעה סגנונות לחימה ביניהם הוא יכול להחליף בהתאם לסוג היריב. וי, לעומתם, לא הולך מכות עם אף אחד. הוא כן יכול לקרוא ספר במהלך הקרב.
מדובר באחד החידושים הבולטים והמעניינים ביותר של הסדרה הזו בפרט, ושל הז׳אנר בכלל. יש כאן דמות שלא נלחמת, ישירות לפחות. במקום זה, וי מזמן שדים שיילחמו במקומו. Shadow הוא שד דמוי נמר שאחראי על לחימה מטווח קצר, גריפין הוא שד דמוי ציפור שיורה על אויבים, ו-Nightmare הוא גולם מפלצתי שנמצא כאן על תקן של מהלך מיוחד. כשחקנים, אתם הן מתבקשים לשלוט בשדים שעושים את הלחימה, והן בוי עצמו, שאמנם לא יכול להילחם אך חייב לתת את המכה האחרונה לכל אויב וכן להימנע מפגיעות.
מילה טובה צריכה להיאמר על הגרפיקה הנהדרת של המשחק, ועל מנוע המשחק - אותו אחד ששימש לרימייק של Resident Evil 2 לפני מספר חודשים. ההחלטה להשתמש במנוע הזה משתלמת הן מבחינת הגרפיקה, והן המשחקיות: השליטה על השחקן ברוב המוחלט של הזמן נוחה ואינטואטיבית.
חוץ מזה, אחד היתרונות המובנים בז'אנר הזה מוכיח את עצמו שוב ב-Devil May Cry 5. המשחק הזה תמיד מדרבן אתכם להשתפר - לייצר רצף אקשן ארוך יותר, לאפשר לאויבים להנחית עליכם פחות מכות, לנצל את היכולות של הדמות בצורה המירבית. ועקומת הלמידה שלו טובה מספיק כדי שתרגישו את השיפור בלי להיתקל בקירות קושי. ואז, אחרי שאתם מסיימים את המשחק, הוא מציע לכם לעשות את הכל שוב, אבל עם כל היכולות שכבר צברתם.
לסיכום: Capcom המפתחת יצרה כאן משחק כיפי ומלא אתגר. היא מוכיחה כי גם ב-2019 יש מקום למשחקי אקשן קלילים ולא מתחכמים, עם מכניקת משחק פשוטה ונוחה; משחקים שאפשר לשחק ולהפסיק בכל רגע נתון, בלי לקחת אותם ברצינות רבה מדי; שמטרתם היא פשוט לתת לכם להעביר זמן מת בהנאה, כמו המשחקים של פעם.
המשחק זמין למחשב, פלייסטיישן 4, אקס-בוקס וואן
מחיר: 299 שקלים
